סימנא דסיון עבור פחד, מלכות, וקדושה הטמונים בחודש של קבלת התורה

בס"ד

יום חמישי, כ"ו סיון, תשפ"ו

תוכן

• מבוא
• ראשי תיבות סיון והקשר ליהושפט
• הקשר שבין סיון למרדכי במגילת אסתר
• הקשר למעמד הר סיני
• צירופם של יצחק אבינו, שמואל הנביא, ודוד המלך לענייני סיון - הולך וגדל
• לאגד את הכל יחד: כיצד חמש הדמויות קשורות למעמד הר סיני ולחודש סיון
• סיון השני החמוץ
• נדבך נוסף - הולך וחזק
• סיכום
• הערת סיום

זכות דמתן תורה שהיה בסיון עמדה
מש"ה וסינ"י וסיו"ן כמו תרי"ג

מבוא

מעט רקע: לפני שבועות אחדים שמתי לב במאמר על חודש אייר, אשר הושפע במידה רבה ממאמר שפורסם לפני שנתיים בידי ידידי הרב ראובן חיים קליין. בעת שהכין את המאמר המקורי, ביקש ממני לבדוק דבר שמצא בשם המקובל רבי שמשון מאוסטרופולי (נפטר בשנת ת"ח), ולפיו ראשי תיבות של אייר רמוזים בפסוק:

(תהלים ו:יא) יֵבֹ֤שׁוּ וְיִבָּהֲל֣וּ מְ֭אֹד כׇּל אֹיְבָ֑י יָ֝שֻׁ֗בוּ יֵבֹ֥שׁוּ רָֽגַע

אישרתי לו, באמצעות בייס הספר, שזהו המקום היחיד בכל התנ״ך שבו מצוי ראשי תיבות אייר.

בעקבות זאת עלתה בלבי שאלה: אם אחפש לראשי תיבות של חודש סיון — מה אמצא?

המשך לקרוא להלן כדי לראות כיצד, אף שאנו כבר כמה שבועות לאחר חג השבועות, עדיין חודש סיון נשאר אתנו, וכיצד כמה מן העניינים הטמונים בתוך מתן תורה ממלאים את החודש.

תוכן הענינים

ראשי תיבות סיון והקשר ליהושפט

לחץ על התמונה הבאה להגדלה

התוצאה הייתה פסוק אחד בלבד בתנ"ך:

 (דברי הימים ב יז:י) וַיְהִי פַּחַד ה' עַל כׇּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹת יְהוּדָה וְלֹא נִלְחֲמוּ עִם יְהוֹשָׁפָט

וכן ראה את הרקע החשוב המופיע מיד לפני פסוק זה:

(דברי הימים ב יז:ג) וַיְהִי ה' עִם יְהוֹשָׁפָט כִּי הָלַךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו.....(יז:ד) כִּי לֵאלֹהֵי אָבִיו דָּרָשׁ.....(יז:ו) וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה' וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה (יז:ז) וּבִשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמׇלְכוֹ שָׁלַח לְשָׂרָיו.....לְלַמֵּד בְּעָרֵי יְהוּדָה (יז:ח) וְעִמָּהֶם הַלְוִיִּם.....(יז:ט) וַיְלַמְּדוּ בִּיהוּדָה וְעִמָּהֶם סֵפֶר תּוֹרַת ה' וַיָּסֹבּוּ בְּכׇל עָרֵי יְהוּדָה וַיְלַמְּדוּ בָּעָם

ייתכן שיש כאן סימן טוב, או מוטב לומר....סימנא דסיון שבו המלך הצדיק יהושפט קידש את הארץ בהסרת עבודה זרה, ופעל להפצת לימוד התורה בכל ארץ יהודה. כתוצאה מכך הוטל פחד אלוקי על האומות הסובבות, עד שנמנעו מלהתקיף ולהילחם בישראל.

זה נשמע יפה, אבל בדרך כלל כאשר אני מוצא דבר מעניין אני מעדיף שיהיה נתמך במאמרי חז"ל, או לפחות בדברי ראשונים או אחרונים מוסמכים ומקובלים. דבר זה מוסיף ביטחון שאני אכן הולך בדרך אל האמת. הפעם חיפשתי במקומות רבים ושאלתי אחרים אם הם מכירים ראשי תיבות כזה, אך לא הצלחתי למצוא מקור שכבר עמד על כך.

בכל זאת המשכתי להתקדם, ומצאתי כמה קשרים משכנעים בין פסוק זה והאירועים שבו לבין חודש סיון. אנא התאזר בסבלנות בעוד אני לוקח אתכם למסע זה, ואל תהססו שלא לקבל את דבריי כאמת, אלא להגיע למסקנותיכם בעצמכם.

תוכן הענינים

הקשר שבין סיון למרדכי במגילת אסתר

הקשר לפחד

ראשית, שאלתי את עצמי: היכן כבר מצאתי מקרה שבו אויבי כלל ישראל נתמלאו לפתע פחד אלוקי מלתקוף את היהודים?

מה שעלה מיד בדעתי היה המאורע שקרה לאחר מאות שנים במגילת אסתר - כאשר נשלחו האיגרות על ידי מרדכי לבטל את רעת האיגרות הראשונות ששלח המן. בעקבות זאת נפל פחד היהודים על כל מדינות מלכות אחשורוש.

(אסתר ח:יז) וּבְכׇל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכׇל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם

שים לב להופעת המילה פחד אצל יהושפט בדברי הימים ואצל מרדכי בפרק השמיני של המגילה. אמנם יש עוד כמה מופעים של פחד בסמוך לכך בתחילת הפרק התשיעי של המגילה, אך הפסוק שלנו בדברי הימים ואסתר ח:יז דומים זה לזה באופן מופלא.  ואף שאכן בכל התנ"ך כולו עצם הופעת השורשים פחד, מלך, יהודה יחד מצויה רק בשני פסוקים אלו, עיין בדמיון ההדוק הכולל עוד כמה מילים משותפות, בהשוואה שלפנינו:

לחץ על התמונה הבאה להגדלה

ומתי אירע הדבר במגילה? ביום העשרים ושלושה לחודש סיון - הפעם היחידה שבה נזכר "סיון" בשמו בכל התנ"ך, כפי שניתן לראות בכמה פסוקים קודם לכן:

(אסתר ח:ט) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכׇל אֲשֶׁר צִוָּה מׇרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים .....

ראיות שהפחד אירע בכ"ג סיון

אמנם יש דעות הסוברות שהמהפך הגדול באירועים, אשר מודגש כשיוצא מרדכי בלבוש מלכות ברחובות שושן כמתואר באסתר ח:טו, והנמשך עד לפסוק ה"פחד" שלנו, כבר אירע בט"ז בניסן. לפי שיטה זו, היה הדבר למעלה מחודשיים קודם משלוח האיגרות, והפסוקים שבחלק זה של המגילה נכתבו שלא על פי סדר המאורעות.  אולם לפי פשוטם של הפסוקים, יציאתו של מרדכי בגאון ברחובות שושן והפחד שנפל בעקבותיה על יושבי הממלכה אירעו בכ"ג סיון או בסמוך לאחר מכן.

זה עומד על שלוש המקורות שלהלן:

1) פירוש הרוקח על מגילת אסתר ד"ה בשלשה ועשרים בו - .....ד"א לא היה להם עדיין יום ואורה כי עדיין היו בצער ואפלה עד שנשתלחו הכתבים לכך לא כתיב יום.

לרמוז כי בכ"ג סיון, קודם שנשלחו האיגרות, עדיין לא היה זה זמן של "יום" ושל "אורה", דבר הנראה כרומז לפסוק הבא בהמשך: "ליהודים היתה אורה".

2) הרמ"א בפירושו "מחיר יין" על מגילת אסתר - ויקראו ספרי המלך בעת ההיא בחדש השלישי הוא חדש סיון בשלושה ועשרים בו ויכתב ככל אשר צוה מרדכי.....הרצים רכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבהלים (.....ונעשו מבהלים) ודחופים (בעצת מרדכי כי באמת כשקם מרדכי כלן נפלו לפניו. ואמר) ....ומרדכי יצא מלפני המלך.....

לרמוז בלשון הקצרה "ואמר", שיציאתו של מרדכי לרחובות העיר בלבוש מלכות באה כהמשך ישיר וכתוצאה מרצף המאורעות שהחל במשלוח האיגרות בכ"ג סיון.

3) האדמו"ר מחב"ד - תורת מנחם התוועדויות תשמ''ג - חלק ג עמ' 1651 - והנה, מפשטות הכתובים משמע שכל זה הי' בכ"ג סיון – הן בנוגע לשליחותם של "הרצים".....והן בנוגע לבשורה אודות ענין זה, "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות .. והעיר שושן צהלה ושמחה".....[ואפילו אם מישהו ירצה להתעקש ולומר שהמשך המאורעות היו לאחרי כ"ג סיון – הרי...מאורעות אלו היו בסמיכות לכ"ג סיון.....]

לרמוז כי לפי פשוטם של פסוקי המגילה, "ומרדכי יצא" אירע בכ"ג סיון (או לכל הפחות בסמוך מאד) שבו נשלחו האיגרות.

הקשר לתורה

האם הלשונות המשותפות הנוגעות ליהושפט ומרדכי וקשריהן לחודש סיון אינן אלא מקרה בעלמא? אך הנה מתגלה חוט מקשר נוסף - חשיבותה של התורה, אשר הביאה לידי יראה ופחד אצל הנכרים.

במקרה של יהושפט, הדבר מפורש. אנו רואים בפסוקים הסמוכים שלפני כן שהוא סבב בארץ יהודה עם ספר תורה כדי ללמד את העם בדרכי ה'.  ואילו במקרה של מרדכי, הדבר מרומז. אנו רואים אותו יוצא בגאון ברחובות שושן, כאשר תוצאת הדברים מתוארת בפסוק: ״לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר״, שעל כך נאמר:

תרגום ראשון - ......לִיהוּדָאֵי הֲוַת רְשׁוּתָא לְמֶעְסַק בְּאוֹרַיְתָא .......

גמ' מגילה טז: ״לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן וִיקָר״. אָמַר רַב יְהוּדָה: ״אוֹרָה״ — זוֹ תּוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר״. ......״וִיקָר״ — אֵלּוּ תְּפִלִּין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ״

אשר מצביע שלימוד תורה, ומצוות כגון תפילין, שנאסרו על פי גזירת המן, חזרו ונתקיימו בפרהסיה, ומתוך כך נתקיים "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם".  וכן כתב הרוקח, כי עצם הזמן של חודש סיון גרם לכך ש"זכות דמתן תורה שהיה בסיון עמדה".  כמובן, התעוררות התורה הביאה לידי המאמר הידוע של חז"ל, ונראה כי היא מהווה הקדמה למה שאירע בחודש אדר, בפורים, בסוף המגילה:

גמ' שבת פח. - אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי כֵן הֲדוּר קַבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב: ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים״ — קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּיבְּלוּ כְּבָר.

שהמאורעות בימי מרדכי ואסתר הביאו לידי קבלת התורה מחדש - מעין חזרה והעמדה מחודשת של מעמד הר סיני.

ולא זו בלבד, אלא ש"וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים" הביא כמה מן המפרשים (כגון רש"י, אבן עזרא והרלב"ג, וכן ראה אסתר רבה ו:ב) להציע או לכל הפחות לשקול את האפשרות של גיור המוני - עד כדי כך שאף אומות העולם חוו במידה מסוימת מעין קבלת התורה, מתוך היראה והפחד שנפלו עליהם.

הלשון המשותפת העולה משני הפסוקים שלנו מצביעה עתה על יסוד אחד משותף: קבלת התורה ודבקות בדבר ה׳ בהקשר של חודש סיון מולידות תחושת פחד - אשר בשני המקרים הללו גורמת לאומות העולם להימנע מלתקוף את היהודים.

הקשר לקדושה (או היעדרו)

ייתכן שתשאל היכן מצוי הופעת לשון של "קדושה" בשתי המאורעות הללו. אכן אין לשון כזו במפורש. אולם מה שנמצא הוא דווקא חסרון בולט של קדושה, אשר מתוקן על ידי התעצמות של תורה.  יהושפט עולה לשלטון בעקבות אביו אסא, שהיה צדיק בתחילתו, אך בסוף ימיו ירד המצב עם התרופפות בהשראת השכינה ובהדגשת חול תחת קודש, כפי שמודגם בדברים הבאים:

(דברי הימים ב טז:ט) וּבָעֵת הַהִיא בָּא חֲנָנִי הָרֹאֶה אֶל אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּהִשָּׁעֶנְךָ עַל מֶלֶךְ אֲרָם וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עַל ה' אֱלֹהֶיךָ.....וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו עַד לְמַעְלָה חׇלְיוֹ וְגַם בְּחׇלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים

במגילת אסתר ידוע היטב ששולט בה הסתר פנים, ללא אזכורים גלויים של שם ה׳.

בנוסף, המאורעות התרחשו על רקע מאמציהם של אחשוורוש והמן לעכב את בנין בית המקדש:

אסתר רבה - פתיחתא - .....זֶה אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ד, ו): וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה וגו', וְאַחְרִית פִּיהוּ וגו', שֶׁעָלָה וּבִטֵּל מְלֶאכֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.....

שם א:טז - וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר בִּשְׁנַת שָׁלשׁ לְבִטּוּל מְלֶאכֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁגָּמַר לְבִטּוּל מְלֶאכֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שָׁלשׁ שָׁנִים, עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו.

ובמסגרת המשתאות, אחשוורוש היה מתפאר ומחלל את כלי המקדש:

(אסתר א:ז) וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים.....

תרגום אסתר א:ז - וּפַקֵיד לְאַשְׁקָאָה יַתְהוֹן בְּמָנֵי דַהֲבָא דְבֵית מַקְדְשָׁא דְאַיְיתֵי נְבוּכַדְנֶצַר רְשִׁיעָא מִן יְרוּשְׁלֵם.....

אסתר רבה ב:יא - וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים, .....הֵבִיא כֵלָיו וּכְלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ

ובכל זאת, היהודים, מתוך תחושת גלות עמוקה, לא נתנו לכך את דעתם. הם לא רק השתתפו אלא אף נהנו:

שם ז:יג - לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדֳּכַי כָּךְ עָמַד וְהִכְרִיז עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם לֹא תֵלְכוּ לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹא הִזְמִין אֶתְכֶם כִּי אִם לְלַמֵּד עֲלֵיכֶם קָטֵיגוֹרְיָא, כְּדֵי שֶׁיְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה עִם מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי מָרְדֳּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְנִתְקַלְקְלוּ.....אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי מָה, אָמַר לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּבַעֲבוּר זֹאת נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה לְכַלּוֹתָם מִן הָעוֹלָם וּלְאַבֵּד אֶת זִכְרָם.

בהכירנו את כל הדברים הללו, נוכל עתה להעריך טוב יותר את הדמיון הלשוני המופלא המצוי רק בשני מקומות אלו בתנ"ך, אשר על רקע ימי אסא יכולים להציב את יהושפט כהיפוכו המוחלט של אחשוורוש - מסע של תורה\קדושה לעומת מסע של משתה\טומאה.

לחץ על התמונה הבאה להגדלה

בנוסף, מן הראוי לציין כי כבר ראינו שני מקומות בדברי הימים ב פרק יז המרוחקים זה מזה בשלושה פסוקים בלבד, אשר דומים בלשונם בדרך בולט ללשונות שבמגילת אסתר. אך אין הדבר מסתיים בכך בפרק זה.  ראה בהמשך מאמר זה את הביטוי החשוב (אסתר ט:ד) "כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וָגָדוֹל", אשר יש לו קשר (אף שאינו התאמה ייחודית) לפסוק (דברי הימים ב יז:יב) "וַיְהִי יְהוֹשָׁפָט הֹלֵךְ וְגָדֵל". הפסוק ביהושפט מופיע רק שני פסוקים לאחר הפסוק המרכזי שלנו לעיל (יז:י), ואילו הפסוק במגילה מופיע ארבעה פסוקים בלבד לאחר אסתר ח:יז - הפסוק המקביל לדה"ב יז:י.  "קשר" רביעי - הפעם ייחודי נוסף בתנ"ך - ניתן למצוא בהשוואה בין (אסתר ה:יא) "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב" לבין שלוש מילים דומות המופיעות בצמידות בפסוק (דברי הימים ב יז:ה): "וַיִּתְּנוּ… מִנְחָה לִיהוֹשָׁפָט וַיְהִי לוֹ עֹשֶׁר וְכָבוֹד לָרֹב". הפסוק ביהושפט מופיע רק חמשה פסוקים לפני הפסוק המרכזי הנידון.  "קשר" חמישי וששי למגילת אסתר מופיעים בפסוק אחד בלבד, כאשר בדברי הימים ב׳ יז:יט — "אֵלֶּה הַמְשָׁרְתִים אֶת הַמֶּלֶךְ מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר בְּכׇל יְהוּדָה" - אנו מוצאים לשונות נדירות או ייחודיות המקבילות למגילה: "הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר א:י), וכן "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכׇל עִיר וָעִיר" (אסתר ח:יא).  מעניין לדעת האם מישהו כבר עמד על כל הקשרים הללו בין יהושפט למגילת אסתר.

כעת, לאחר שעסקנו בנושא של קדושת התורה, נבחן קשר בין אירועי כ"ג סיון שבמגילה לבין מעמד הר סיני, ונראה האם באירוע האחרון מצויים גם כן מן הנושאים שמצאנו כמשותפים ליהושפט ולמרדכי.

תוכן הענינים

הקשר למעמד הר סיני

התורה בהר סיני בסיון

עתה נמשיך ונקשר את מה שגילינו במגילת אסתר לגבי חודש סיון למעמד הר סיני - שלכאורה פשוט וברור מאליו!

היכן עוד אנו מוצאים פחד בהקשר של קבלת התורה וחודש סיון? כמובן במעמד הר סיני עצמו! זהו המקום היחיד נוסף בתנ"ך, מלבד מגילת אסתר, שבו מופיע הלשון "בחדש השלישי" - אך שים לב גם למילה דומה באותו פסוק - סיני...סיון - האם יש כאן משמעות כלשהי לדמיון הזה?

לחץ על התמונה הבאה להגדלה

מעמד הר סיני עצמו היה ההתגלות הגדולה והנוראה ביותר בהיסטוריה של גילוי שכינה. אנו רואים בתחילה הוראה של הגבלה, להרחיק את כלל ישראל מן ההר, ורק משה היה בדרגה המאפשרת התקרבות. לאחר מכן אנו רואים את ההר חרד מפני נוכחות הקב"ה, ואת העם מתרחקים מן ההר מתוך חרדה - ומשה אומר להם כי הדבר נועד להטביע בהם יראת ה'.

(שמות יט:ז) (יט:א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי ..... (יט:יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כׇּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת .....(יט:טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כׇּל הָעָם אֲשֶׁר ..... (יט:יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כׇּל הָהָר מְאֹד (יט:יט) ....  (כ:ב) אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ .....(כ:יד) וְכׇל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק (כ:טו) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת (שמות כ:טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ (כ:יז) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים .....

מכל מה שנאמר לגבי יהושפט, מרדכי, והר סיני, אנו רואים עתה רבדים של קרבה לעומת ריחוק ואימה כלפי דבר ה' - כאשר משה נמצא במדרגה העליונה, אחריו כלל ישראל, ולבסוף אומות העולם. הרוקח מציין בהלכות שבועות סוף סימן רצ"ו כי בין הטעמים שהתורה ניתנה בסיון הוא משום ש: מש"ה וסינ"י וסיו"ן כמו תרי"ג (שכן 345 + 136 + 132 = 613). דבר זה מלמד כי משה, והר סיני, וסיון שזורים זה בזה בעצם עניין קבלת תרי"ג המצוות של התורה.

עתה, לאחר שהצגנו חוט תורני משותף בין יהושפט, מרדכי, ומעמד הר סיני, נבחן נושאים משותפים נוספים ביניהם, כגון פחד/חרדה, מלכות, וקדושה.

פחד\חרדה בהר סיני

אנו רואים את השורש חרד המובא לעיל לתיאור הרעדה והאימה של פחד ויראה שחוו העם וההר:

(יט:טז) .....וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כׇּל הָעָם אֲשֶׁר .....וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ .....וַיֶּחֱרַד כׇּל הָהָר מְאֹד

אם מעיינים בפיוטים המיוחדים שנתחברו לחג השבועות, ניתן לראות כיצד הפייטנים מפרשים את המילה חרדה הנזכרת בחומש כסוג של פחד.

פיוט לקדושה של שחרית - יום ראשון של שבועות - ".....ולסיני הטה שמי מרומו.....ואחת בדברו החריד עולמו.....ורגזו וחלו כל באי עולם, מאימת חי העולם.....רעשו אמות העולם, פחד קראם ורעד החילם....."

פיוט לשחרית - יום ראשון של שבועות - ".....ודיבור אחד מפיו במללו.....רחקו שנים עשר מיל מפחד חילו.....

יסוד זה יכול להתבסס על מדרשים המשתמשים בפחד ובחרדה כמושגים חלופיים זה לזה:

תנא דבי אליהו כב - .....כך כשנגלה הקב"ה ליתן התורה לישראל.....אף כשבא הקב"ה ושכן על הר סיני היה עמו עשרים ושנים אלף מלאכים ממונים על ישראל ונוטלין כל א' וא' מישראל שנים עשר מיל.....וכשעמדו אבותינו על הר סיני לקבל את התורה באותה שעה נזדעזעו ורעדו ופחדו וחרדו חרדה גדולה שנאמר (שמות יט) ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וגו' ויחרד כל העם אשר במחנה .

מעניין שבמדרש הבא אנו מוצאים אף כי כל אומות העולם רעדו בשעת מתן תורה:

מכילתא דרשב"י - ויהי ביום השלישי בהיות ..... וכמו קול שופר נשמע באויר שנ' וקול שופר חזק מאד עד שרעש כל העולם כולו ונתקבצו כל אומות העולם אצל בלעם בן בעור אמרו לו דומה שהמקום מאבד את עולמו במים .....אמר להן שוטים שבעולם כבר נשבע שאינו מביא מבול לעולם.....אמרו לו ודאי מבול של מים אינו מביא אבל הוא מביא מבול של אש אמר להם אינו מביא לא מבול של מים ולא מבול של אש אמרו לו והקול הזה למה אמר להם תורה הוא נותן לעמו .....ויחרד כל העם אשר במחנה. נזדעזעו והלא דברים קל וחומר ומה ישראל שעתידין ומעותדין לפני הר סיני נזדעזעו אומות העולם על אחת כמה וכמה

נקודה חשובה שאנו רואים שוב ושוב בהקשרים אחרים היא שכאשר כלל ישראל חרדים ומפחדים מפני נוכחות ה', קל וחומר שאומות העולם יעשו כן נוכחותו.

(לעיון נוסף כיצד מפרשי החומש מקשרים את השורש חרד לשורש פחד, ראה להלן בחלק הדן בפחד/חרדה אצל יצחק)

מלכות בהר סיני

יש לזכור שאחת מן המילים המקשרות שראינו לעיל בפסוקים המרכזיים המחברים בין יהושפט ומרדכי היא "מלך". ידוע כי במעמד הר סיני נעשו כלל ישראל "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ויש לומר כי בהר סיני התבססה מלכות ה׳ באופן חזק, על ידי קבלת חוקי תורתו על ידינו.

דבר זה מקבל חיזוק ממה שאנו רואים בתחילת פרשת וזאת הברכה:

(דברים לג:ה) וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא.....מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (לג:ג) אַף חֹבֵב עַמִּים כׇּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ (לג:ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב (לג:ה) וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל

על פי תרגום יונתן, המלך המוזכר כאן הוא משה. לפי רש״י הוא הקב"ה. ולפי אבן עזרא הוא התורה.  מכאן עולה הרעיון שוב ושוב בדעתי כי המלכות המוחלטת שייכת להקב"ה, ותפקידו של מנהיג אנושי או מלך הוא לשמש כשליח (וכעין משנה למלך) דרך העברת דבר ה' והוצאה לפועל את חוקי תורתו לקרב העם.

בנוסף, שים לב לנוכחות הקול שופר של הר סיני:

(שמות יט:טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד.....וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.....וְכׇל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר.....

דבר זה עצמו יכול להורות על עניין המלכות, כפי שניתן לראות בהמשך:

(תהלים צח:ו) בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'

מדרש תנחומא, נשא כ״ד:א׳ - .....כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂין לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁהוּא עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. מַה הֵם עוֹשִׂין. .....וְתוֹקְעִין לְפָנָיו בַּחֲצוֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת. כָּךְ עָשׂוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּחֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה' (שם צח, ו).

קדושת דבר ה' ותורתו בהר סיני - הקודמים והממשיכים

בחלק העוסק ב"קדושה", נצא למסע רחב יותר סביב מושג היסוד של קדושה הטמון בתורה, ולאחר מכן נשוב אל החוט המרכזי כדי להרחיב על נושאים משותפים המצויים בין יהושפט, מרדכי, ומעמד הר סיני.

שבת

אם נבחן את ההתקדמות של השראת השכינה דרך דבר ה' ותורתו, המחדירים תחושת קדושה ופחד המחייבת שמירת מרחק, נתחיל מן האזכור המפורש הראשון של קדושה בתורה בצורת שבת - שהיא קדושת הזמן.

(בראשית ב:ג) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכׇּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת

מלבד זאת, ישנם מקורות נוספים המצביעים על הקשר היסודי לתורה הטמון בשבת:

גמ' שבת פח. - דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי״, ה׳ יְתֵירָה לָמָּה לִי? — מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְאָמַר לָהֶם: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה - אַתֶּם מִתְקַיְּימִין, וְאִם לָאו - אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ.

רש"י בראשית א:לא ד"ה יום הששי - הוֹסִיף ה' בַּשִּׁשִּׁי.....דָּבָר אַחֵר יוֹם הַשִּׁשִּׁי, כֻּלָּם תְּלוּיִם וְעוֹמְדִים עַד יוֹם הַשִּׁשִּׁי, הוּא ו' בְּסִיוָן הַמּוּכָן לְמַתַּן תּוֹרָה

זהר עה:קעט - וַיְכֻלּוּ, דְּכָלוּ.....רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר עוֹבָדָא וְאוּמָנוּתָא דְּאוֹרַיְיתָא שֶׁבִּכְתָב וְעוֹבָדָא וְאוּמָנוּתָא דְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְכָל צְבָאָם אִלֵּין פְּרָטֵי דְאוֹרַיְיתָא אַפִּין דְּאוֹרַיְיתָא שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה.....וְכָל צְבָאָם, רָזֵי דְאוֹרַיְיתָא דַּכְיָאן דְּאוֹרַיְיתָא מְסָאֲבָן דְּאוֹרַיְיתָא.

קשר נוסף לרעיון של תורה הוא שבעשרת הדברות עצמו, מצוות שבת תופסת את המקום הרחב ביותר מבין כל המצוות המוזכרות שם: 1) בפרשת יתרו יש 55 מילים ו־205 אותיות; 2) בפרשת ואתחנן יש 64 מילים ו־254 אותיות.

העקידה והר המוריה

אף שאין בלשון הפסוקים כאן אזכור מפורש של "קדושה", אנו כן מוצאים נוכחות של מזבח וכן את הציווי לאברהם להעלות את יצחק לעולה. כיצד כל זה מתקשר לרעיון של תורה? נבחן את הפסוק הבא:

(בראשית כב:ב) .....וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.....(כב:יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה

וכן הגמרא והרש"י הבאים על אותו פסוק שמעירים כי הר המוריה עתיד להיות מקום שממנו תצא תורה לישראל, ומתוכו תתפשט יראת ה' גם לאומות העולם:

גמ' תענית טז. - מַאי הַר הַמּוֹרִיָּה.....חַד אָמַר: הַר שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ הוֹרָאָה לְיִשְׂרָאֵל, וְחַד אָמַר: הַר שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ מוֹרָא לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם.

רש"י ד"ה - חד אמר הר שיצא הוראה - תורה לישראל כי מציון תצא תורה (ישעיהו ב׳:ג׳) יורו משפטיך ליעקב (דברים ל״ג:י׳) ולשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל, ד"ה מורא לעובדי כוכבים - ששומעין גדולות ישראל וירושלים ומתפחדים עליהם שמעתי לישנא אחרינא הר המוריה, הר סיני מורא לעובדי כוכבים במתן תורה דכתיב (תהילים ע״ו:ט׳) ארץ יראה ושקטה:

וכן המדרש המרחיב את חלקו האחרון של רש"י, ומבאר כי חלק ממקום העקידה נעקר והועתק כדי לבנות ממנו את הר סיני, שעליו עתידה להינתן התורה.

מדרש תהלים, הוצאת ר"ש באבער, סח, ט - וסיני - מהיכן בא? אמר רבי יוסי: מהר המוריה נתלש, כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו. אמר הקב"ה: הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו - נאה לבניו לקבל עליו את התורה".

דבר זה מבסס את ההבנה שהעקידה בהר המוריה מהווה יסוד מרכזי למושג של קדושת מקום הקשור לתורה.

הסנה

האזכור הבא לאחר השבת הראשונה שבו מופיעה "קדושה" באופן מפורש קשור לקדושת מקום - בהר סיני בסנה, אשר בו האש מהווה גם את הביטוי הנראה הראשון של קדושה מסוג זה:

(שמות ג:ה) וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא

מהי מהות ההרחקה הנדרשת ממשה? ראשית, במכילתא דרשב״י ובזבחים קב. מובאת ראיה לכך שהמילה הלם מצביע לעניין של מלכות. על כך מפרש רבינו בחיי: "למה אַל תִּקְרַב הֲלֹם"? משום "אימת המלכות וקדושת המקום", הנובעים מכך שמקום זה עתיד להיות מקום מתן תורה.

אכן, עצם הרעיון של קדושה הקיימת במקום כבר מכח העתיד להתרחש בו, כבר בא לידי ביטוי בתרגום יונתן:

תרגום יונתן על שמות ג׳:ה׳ - וַאֲמַר לָא תִקְרַב הַלְכָא שְׁלוּף סֵינָךְ מֵעַל רִגְלָךְ אֲרוּם אַתְרָא דְאַנְתְּ קָאִים עֲלוֹי אָתַר קַדִישׁ הוּא וְעָלוֹי אַנְתְּ עָתִיד לְקַבָּלָא אוֹרַיְיתָא לְמַלְפָא יָתָהּ לִבְנֵי יִשְרָאֵל

עוד מעניין לציין את השימוש במילה סנה, הקרובה כל כך לסיני ולסיון (ששניהם האחרונים נקשרו זה בזה בדברי הרוקח שהובאו לעיל). ראה להלן מקורות המסבירים בדרכים שונות כי המילה סיני הוא מעין התפתחות של המילה סנה.

פרקי דרבי אליעזר מא:ה - רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: מִיּוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ נִקְרָא שֵׁם הָהָר חוֹרֵב, וּכְשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מֹשֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, עַל שֵׁם הַסְּנֶה נִקְרָא הַר סִינַי.....

ראב"ע שמות ג:ב - ולפי דעתי כי כל סנה אחד הוא, והוא מין קוץ יבש, וככה הוא בלשון ישמעאל, וככה הר סיני בעבור הסנה וכן פי' ורצון שוכני סנה, רצון שיבקש השוכן במקום הסנה

רמב"ן דברים א:ו - וְאֶפְשָׁר שֶׁגַּם הָהָר גַּם הַמִּדְבָּר יִקָּרְאוּ סִינַי כִּי שָׁם אִילָנֵי הַסְּנֶה רַבִּים

עמוד הענן ועמוד האש

בעת יציאת מצרים אנו רואים התגלות חזותי רחבה יותר של השראת השכינה, בדמות עמודי ענן ואש שנסעו עם ישראל במשך כל תקופתם במדבר:

(שמות יג:כא) וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם.....לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם

אנו רואים בהמשך, עם הופעת המן, שהענן מקושר באופן ישיר לשכינה באמצעות הלשון "כבוד ה'" - ומכאן שמם, "ענני כבוד".

(שמות טז:י) וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן

גם ראה דברי רבינו בחיי המקשר את זה למושג של תורה:

רבינו בחיי - שמות יג:כא - ד"ה ללכת יומם ולילה. על דרך הפשט מרוב חפצם וזריזותם לקבל התורה ביום חמשים היו ממהרים את דרכם והיו הולכים ביום ובלילה לא כשאר הולכי דרך שהם יגעים ביום ונחים בלילה. וע"ד המדרש ללכת יומם ולילה, הולכים לקבל תורה שכתוב בו (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה.

קריעת ים סוף

כאשר המצרים השיגו את בני ישראל על שפת ים סוף, מלאך מגן יצר חציצה בין שני המחנות באמצעות עמוד ענן ועמוד האש - ייתכן שיש כאן דוגמה נוספת למרחק כפוי המגן על כלל ישראל שנובע מהפחד והאימה שנפל על אויביהם:

(שמות יד:יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כׇּל הַלָּיְלָה.....וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהׇם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם

לאחר הסנה, האזכורים הראשונים של קדושה הקשורים למקום מסוים מופיעים בשירת הים, שם אנו מוצאים אשכול של ביטויי קדושה. אין זה מפתיע כל כך שהדבר התרחש בתוך שבוע מתחילת הופעת עמודי ענן ואש, ושהנס עצמו התרחש בלווייתם:

(שמות טו:יא) מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא.....נֵהַלְתָּ בְעׇזְּךָ אֶל נְוֵה קׇדְשֶׁךָ (טו:יד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת (טו:טו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן (טו:טז) תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה'.....תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ (טו:יח) ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד

שים לב לנושאים המוזכרים כאן. מקום קדוש (מודגש באדום), שעשוי לרמוז להר סיני בעתיד הקרוב - או למשכן בעתיד הביניים - או לבית המקדש בעתיד הרחוק. אך שים לב גם לרעיונות שכבר פגשנו לעיל (מודגשים בכחול) — מלכות, וכן נרדפים של "יראה" רבים כמו: רוגז, חיל, בהלה, רעדה, נמיגה , אימה, ואף המילה פחד עצמה.

עוד מעניין לציין שכלל ישראל אמרו את שירת הים יחד עם משה. דברים אלו זכו לתפוס מקום חשוב ובולט בתורה.

ירידת המן

תכף לפני ירידת המן אנו מוצאים את ההופעה הבאה של ענני כבוד:

(שמות טז:ה) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא (טז:ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם. וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן. וַיְדַבֵּר ה'.....וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם.....וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ.....וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא.....הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאׇכְלָה.....וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד .....הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר ......אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ.....רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי......קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת

שים לב למילים המודגשים הנוגעים לנושאים שכבר דנו בהם: 1) בזמן התגלות חזותית של קדושה באמצעות ענני כבוד, באה 2) בחינה האם ישראל ישמרו את התורה - כלומר את דבר ה' ואת מצוותיו 3) ובכלל הציווי הזה מופיעה לראשונה באופן מפורש החובה לשמור את השבת 4) ובתוך דיני השבת - קדושת הזמן - טמונה גם קדושת המקום המשתמעת מן "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ", ולא זו בלבד, אלא 5) שהמן נועד להיות זכרון נצחי לפני העדת, סמוך לארון הברית, במקום הקדוש ביותר בעולם.

בנוסף לכך, המדרש הבא מצביע על קשר מיוחד בין המן לבין היכולת לקלוט את התורה:

מכילתא – בשלח א:ד - .....אֶלָּא אֲנִי מַקִּיפָן בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין מָן וְשׁוֹתִין מֵי בְּאֵר, וְהַתּוֹרָה נִבְלֶלֶת בְּגוּפָן. מִכָּן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: לֹא נִתְּנָה תוֹרָה לִדְרֹשׁ אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן....

מעמד הר סיני עצמו

כבר עמדנו על נקודה זו קודם לכן ביחס לסנה. במעמד הר סיני עצמו ישנו כמובן העובדה הברורה שהשכינה, יחד עם הענן וכו', יורדת על ההר, אך בנוסף לכך אנו מוצאים גם אזכורים מפורשים של קדושה:

(שמות יט:כג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ 

בנוסף, ייתכן שקדושתו של הר סיני נרמזת כבר קודם לכן בשירת הים:

(שמות טו:יג) נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעׇזְּךָ אֶל נְוֵה קׇדְשֶׁךָ

לפי ראב"ע ד"ה אל נוה קדשך. הוא הר סיני ששם שכן הכבוד, וכן כתוב ואביא אתכם אלי (למטה יט ד):
(בניגוד לרמב"ן, רלב"ג, רא"ש - בית המקדש, רשב"ם - ארץ כנען)

כעת ניתן להוסיף גורם נוסף השייך - קדושת הזמן בהר סיני:

גמ' שבת פו: - וּדְכוּלֵּי עָלְמָא, בְּשַׁבָּת נִיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל. כְּתִיב הָכָא: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה״ — מָה לְהַלָּן בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם, אַף כָּאן בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם.

שמעמד הר סיני נקבע במיוחד לחול בשבת. נוצר כאן צומת ייחודי שבו הקדושה הקדומה ביותר המופיעה בתורה, קדושת הזמן, מתמזגת עם קדושת מקום עצומה.

המשכן

עם הקמת המשכן אנו רואים מעין העברה של ענני כבוד מהר סיני אל המשכן עצמו, עם מוקד של ארון ברית ה'.

(שמות מ:לז)  .....וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.....כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכׇל מַסְעֵיהֶם

שים לב לגורם ההרחקה כאן לנוכח השראת השכינה. בניגוד להר סיני, כאן אנו רואים מצב שבו הקדושה כה עצומה, עד שאפילו משה עצמו אינו יכול להיכנס.

בית המקדש

לגבי ענין הר המוריה כתקדים של מקום המקדש, ראה את דברי לעיל בחלק העוסק בכך.

כאן מובא התיאור של השלמת בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך:

(מלכים א ח:יג) אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.....יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן.....וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים.....אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'. וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'. אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל. בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים

שוב מופיעים ענני כבוד, הגורמים לכך שהכהנים נאלצים להישאר במרחק מסוים ביחס למקום שבו היו יכולים להיכנס בדרך כלל במהלך עבודתם הרגילה. מוקד השראת השכינה מודגש כלוחות הברית שבארון, המבטאים את הרעיון שנוכחות הקב"ה בעולם הזה נגלית דרך דבר ה' ותורתו.

שלש רגלים

עלייה לרגל משמשת כנקודות עיקריות במהלך השנה שבהן בית המקדש משומשת כמוקד לכלל העם. עוד דוגמה איפה שקדושת הזמן מפגשת קדושת המקום. ולדרך שבה כלל ישראל זוכה לחוות את השראת השכינה באופן קרוב וישיר.

אנו מוצאים גם את אחד מהנושאים המרכזיים שעסקנו בהם, שכאשר כלל ישראל שרוי בהשראת השכינה, אומות העולם נסוגות ונמנעות מתוך יראה ואימה.

(שמות לד:כב) וְחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה. שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כׇּל זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן ה֖' אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. כִּֽי אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת גְּבֻלֶ֑ךָ וְלֹא יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת פְּנֵי֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה

מלבד ההבחנה במקצת מן נושא המלכות שלנו, בכך שאנו באים לבקר ולחלוק כבוד את "פני האדן ה׳ אלקי ישראל", אנו שמים לב גם לביטוי "וולא יחמד איש את ארצך". ביטוי זה נשמע מוכר, אך האם הוא נובע מתחושת פחד ויראה, או שמא מגורמים אחרים? השפת אמת בהחלט סובר את האפשרות הראשונה:

שפת אמת דברים כג:ד - שבזמן המקדש הי' ניכר הארת פנים של בנ"י ונפל פחד על כל העמים כדכתיב ולא יחמוד איש את כו' ארצך בעלותך כו'.

לפי השפת אמת, מושג הפחד חוזר ומופיע כאן!

בנוסף, שמתי לב לפסוק הבא המקשר את מושג האדנות שהוזכר לעיל לרעיון של היות עבד ה' על ידי שמירת תורתו ומצוותיו.

(נחמיה י:ל) מַחֲזִיקִים עַל אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל מִצְוֺת ה' אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו

אם משלבים את דברי הרמב"ן בשני מקומות (בראשית כט:ב, הקדמה לפרשת יתרו), עולה התמונה הבאה שנקודתו בפירושו לפ' יתרו היא: 1) קיימת מציאות של השראת השכינה כאמצעות שבה הקב"ה מתקשר עם כלל ישראל דרך מסירת תורתו ומצוותיו.  2) השראת השכינה הופיעה במדבר בצורת ניסים ונפלאות של עמודי ענן\אש ומעמד הר סיני - אולם זו הייתה השראה זמנית. לאחר מכן היא נשבצה במשכן באופן נסתר יותר (ללא קולות וברקים) - וגם שם עדיין כצורה זמנית. השלב הסופי הוא השבצת אותה השראת השכינה הזמנית באופן קבוע בבית המקדש - ונקודת הרמב"ן בפ' ויצא היא ש: 3) בזמן הרגלים מתכנס כל העם אל אותו מקום קבוע, ושם הם מקבלים את השראת השכינה, בצורת תורה, באופן המקביל לרעיון של "כי מציון תצא תורה".

תוכן הענינים

צירופם של יצחק אבינו, שמואל הנביא, ודוד המלך לענייני סיון - הולך וגדל

כעת נחזור לדיון על יהושפט ומרדכי כדי לבדוק האם הדברים המשותפים להם אכן מופיעים גם במקומות נוספים.

מדרש מעניין 

המדרש הבא נעשה כעת מעניין במיוחד, שבו מבין חמש הדמויות המוזכרות, שני “אנשי סיון” שלנו (יהושפט ומרדכי) כבר נקשרו זה לזה באופן הדוק, וכן נקשרו למושגים של פחד או חרדה וליסודות נוספים הקיימים במעמד הר סיני!

מדרש הגדול בראשית כו:יג "ויגדל האיש" – חמשה שכתיב בהן הולך וגדל:

• יצחק אבינו
• שמואל הרמתי
• ודוד מלך ישראל
• ויהושפט מלך יהודה
• ומרדכי בלשן

לחץ על התמונה הבאה להגדלה

קשר מרומז לנושאי מעמד הר סיני

בין הנושאים שדנו בהם לעיל שהיו קיימים במעמד הר סיני, ואשר חלקם נמצאים אצל יהושפט ומרדכי, הם:

1) סיון

2) פחד or חרדה

3) מלכות

4) תורה

5) קדושה

נבחן האם חמש הדמויות המוזכרות במדרש אכן נושאות את התכונות הללו, כדי אולי לקשור את הרעיון של “הולך וגדול” למעמד הר סיני.

חוליה חסרה לגבי יהושפט

קדושה

כמובן שכבר הזכרנו את ארבעת הנושאים הראשונים כאשר דנו ביהושפט, כולל היותו אחד מהמקרים הבודדים בנ"ך שבהם מוזכר שימוש בספר תורה, אך מה לגבי אזכור ישיר של קדושה?

(מלכים ב יב:יט) וַיִּקַּח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה אֵת כׇּל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר הִקְדִּישׁוּ יְהוֹשָׁפָט וִיהוֹרָם וַאֲחַזְיָהוּ אֲבֹתָיו מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת קֳדָשָׁיו וְאֵת כׇּל הַזָּהָב הַנִּמְצָא בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה' וּבֵית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח לַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּעַל מֵעַל יְרוּשָׁלִָם

כך אנו רואים שיהושפט נמנה עם המלכים שהקדישו את נכסיהם ורכושם לצורך בית המקדש.

בנוסף אנו מוצאים כי יהושפט השתתף בהוספת רמת קדושה לעזרת נשים שבבית המקדש, עד כדי כך שטבול יום נאסר להיכנס לשם.

(דברי הימים ב כ:ה) וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּבֵית ה' לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה

משנה כלים א:ח - עֶזְרַת נָשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לְשָׁם

משנה שבוועות ב:ב - שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא בְמֶלֶךְ וְנָבִיא וְאוּרִים וְתֻמִּים וּבְסַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד וּבִשְׁתֵּי תוֹדוֹת וּבְשִׁיר.

גמ' פסחים צב. - וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּבַר תּוֹרָה אֲפִילּוּ עֲשֵׂה אֵין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַים בְּבֵית ה׳ לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה״, מַאי חָצֵר הַחֲדָשָׁה? שֶׁחִדְּשׁוּ בּוֹ דָּבָר, וְאָמְרוּ: טְבוּל יוֹם לֹא יִכָּנֵס בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה.

חוליות חסרות לגבי מרדכי

כבר דנו בקשר של מרדכי לסיון, פחד/חרדה, ותורה, וכן ברמז מסוים למלכות. כעת נמלא כמה פערים שעדיין לא הוזכרו.

קדושה

מה עם מרדכי וקדושה?

מרדכי מוצג לנו לראשונה במגילה כמי שהוגלה מירושלים עיר הקודש:

(אסתר ב:ה) אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מׇרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הׇגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הׇגְלְתָה עִם יְכׇנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל

התרגום שני מעמיק מעט יותר ברצף תקופת גלותו של מרדכי:

תרגום שני על אסתר ב׳:ו׳:א׳ - ומרדכי ואסתר הוו מן ירושלם בגלותא דגלת עם יכניה מלך שבטא דבית יהודה. וחזר וסלק מרדכי עם עמא דיתנדבון דיסקון ויבנון בית מקדשא תיניינות ותוב אגלי יתיה נבוכדנצר מלכא דבבל זמנין תרתין ותוב בארע בני גלוותיה לא נחת נפשיה מן ניסין וגבורן.

שמרדכי הוגלה בתחילה, ולאחר מכן שב לירושלים כדי להוביל מאמצים לבנין בית המקדש, ולאחר מכן הוגלה שוב לשושן.

עוד היבט של קדושה אנו מוצאים בפרשת כי תשא, שם מופיע החומר הבא המוזכר בעשיית שמן המשחה שנעשה בו שימוש במשכן:

(שמות ל:כג) וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מׇר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת.....וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ.....

תרגום אונקלוס - מר דרור - מֵירָא דָּכְיָא

על פי הגמרא, חפץ קדושה זה מהווה רמז למרדכי:

גמ' חולין קלט: - מׇרְדֳּכַי מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ״מׇר דְּרוֹר״, וּמְתַרְגְּמִינַן: ״מֵירָא דַּכְיָא״.

גמ' מגילה י: - ״יַעֲלֶה בְּרוֹשׁ״ (ע"פ ישעיהו נה:יג - תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ.....) — זֶה מָרְדֳּכַי שֶׁנִּקְרָא רֹאשׁ לְכׇל הַבְּשָׂמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מׇר דְּרוֹר״, וּמְתַרְגְּמִינַן: ״מֹר דְּכֵי״.

הנה הבטה נוספת על זהותו של מרדכי הקשורה לקדושה, אליה נחזור שוב להלן בחלקו העוסק בתורה.

משנה שקלים ה:א - אֵלּוּ הֵן הַמְמֻנִּין שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ.....פְּתַחְיָה עַל הַקִּנִּין. פְּתַחְיָה, זֶה מָרְדְּכָי. לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פְּתַחְיָה. שֶׁהָיָה פּוֹתֵחַ בִּדְבָרִים וְדוֹרְשָׁן, וְיוֹדֵעַ שִׁבְעִים לָשׁוֹן.

כך, בהרחבת יחסו של מרדכי לקדושה, אנו רואים אותו כמי שמונה לתפקיד של פיקוח על קרבנות העוף במקדש.

רמז נוסף לקדושתו של מרדכי נמצא בגמרא, שאותה נרחיב בהמשך בחלק העוסק בתורה:

גמ' מנחות סד: - מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא עוֹמֶר מִגַּגּוֹת צְרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר......הָנְהוּ שָׁלֹשׁ נָשִׁים דְּאַיְיתוֹ שָׁלֹשׁ קִינִּין.....

באותה גמרא (ראה להלן בפירוט) מרדכי עוסק בשלש שאלות בבית המקדש: אחת הנוגעת לקרבן העומר, אחת לשתי הלחם, ואחת לקינים.

דוגמאות נוספות לתורה

הרמז הנ"ל של “מֵירָא דָּכְיָא” המוזכר באותה גמרא אינו מסתיים בכך. ניתן להוסיף עוד קשר אחד בעל אופי תורני למרדכי, שכן רש"י על אותה גמרא מפרש שהפסוק ותרגומו הם רמז שמרדכי יהיה מנהיג אנשי כנסת הגדולה.

רש"י חולין קלט: ד"ה מנין - לגדולת מרדכי: ד"ה מר דרור - וקרי ליה ראש לבשמים לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה

בהקדמת הרמב"ם למשנה תורה הוא מונה את מרדכי בכלל אנשי כנסת הגדולה, וכותב:

בֵּית דִּינוֹ שֶׁלְּעֶזְרָא, הֶם הַנִּקְרָאִין אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. וְהֶם חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, וְדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, וּנְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה, וּמָרְדֳּכַי, וּזְרֻבָּבֶל; וְהַרְבֵּה חֲכָמִים עִמָּהֶם, תַּשְׁלוּם מֵאָה וְעֶשְׂרִים זְקֵנִים.

מרדכי, כמנהיג אנשי כנסת הגדולה (המוזכרים במשנה הראשונה בפרקי אבות), היה חלק משושלת המסורה. לפי הגמרא, הדבר כולל גם את השתייכותו לאלו שעסקו בחיבור לא רק מגילת אסתר אלא גם ספרי תנ"ך נוספים:

גמ' ב"ב טו. - אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה כָּתְבוּ יְחֶזְקֵאל וּשְׁנֵים עָשָׂר, דָּנִיֵּאל וּמְגִילַת אֶסְתֵּר.

כעת אנו חוזרים לזהותו החלופית של מרדכי כפתחיה, המופיעה במשנה בשקלים שהוזכרה לעיל. כעת נרכז את הדגש במשנה לסיבה שבגללה מרדכי מונה על קרבנות העוף. תחום שהיה דורש חכמה רבה. נבחן כעת את הקטע הבא:

.....לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פְּתַחְיָה. שֶׁהָיָה פּוֹתֵחַ בִּדְבָרִים וְדוֹרְשָׁן, וְיוֹדֵעַ שִׁבְעִים לָשׁוֹן.

זה ככל הנראה מעיד על עומק והיקף של ידע, לצורך הבנה והעברה של חכמת התורה.

גם ראה:

פרקי דרבי אליעזר נ:ג - רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בֹּא וּרְאֵה חָכְמָתוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר ״הַבָּאִים עִם זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן״.

בגמרא, נראה שרבי יוחנן מסיק מכל האמור לעיל שמרדכי היה חבר הסנהדרין שישבה בלשכת הגזית:

גמ' מגילה יג: - אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן.....מָרְדֳּכַי מִיּוֹשְׁבֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית הָיָה, וְהָיָה יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן.

בגמרא במנחות אנו מוצאים דיון ארוך על מעורבותו של מרדכי בסנהדרין, בעניינים הנוגעים לקרבן העומר, לשתי הלחם ולקינים, וכן את ייחוס שמו "מרדכי בלשן" הקשור לבקיאותו בלשונות (אך עיין בדברי תוד"ה אמר להו מרדכי, שמסתפקים האם מדובר במרדכי המקורי או שמא במרדכי מאוחר יותר שנקרא על שם הראשון):

גמ' מנחות סד:, סה. - מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא עוֹמֶר מִגַּגּוֹת צְרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר. כִּי מְטָא עוֹמֶר.....אֲמַר לְהוּ מׇרְדֳּכַי: מִי אִיכָּא דּוּכְתָּא דִּשְׁמֵהּ ״גַּגּוֹת צְרִיפִין״ אוֹ ״צְרִיפִין גַּגּוֹת״? בְּדַקוּ וְאַשְׁכְּחוּהּ. כִּי בָּעֵי לְאֵתוֹיֵי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם.....אֲמַר לְהוּ מׇרְדֳּכַי: וּמִי אִיכָּא דּוּכְתָּא דִּשְׁמֵהּ ״עֵין סוֹכֵר״ אוֹ ״סוֹכֵר עַיִן״? בְּדַקוּ וְאַשְׁכַּחוּ. הָנְהוּ שָׁלֹשׁ נָשִׁים דְּאַיְיתוֹ שָׁלֹשׁ קִינִּין.....אֲמַר לְהוּ מׇרְדֳּכַי: שֶׁמָּא בְּזוֹב סִיכְּנָה, שֶׁמָּא בַּיָּם סִיכְּנָה, שֶׁמָּא בְּעֵינָהּ סִיכְּנָה, דְּכוּלְּהוּ עוֹלוֹת נִינְהוּ. בְּדוּק וְאַשְׁכֻּח. וְהַיְינוּ דִּתְנַן: פְּתַחְיָה עַל הַקִּינִּין זֶה מָרְדֳּכַי, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פְּתַחְיָה – שֶׁפּוֹתֵחַ דְּבָרִים וְדוֹרְשָׁן, וְיוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. כּוּלְּהוּ סַנְהֶדְרִין נָמֵי יָדְעִי שִׁבְעִים לָשׁוֹן! דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מוֹשִׁיבִים בַּסַּנְהֶדְרִין אֶלָּא בַּעֲלֵי חׇכְמָה, בַּעֲלֵי מַרְאֶה, בַּעֲלֵי קוֹמָה, בַּעֲלֵי זִקְנָה, בַּעֲלֵי כְשָׁפִים, וְיוֹדְעִים שִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁלֹּא תְּהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתּוּרְ גְּמָן. אֶלָּא, דַּהֲוָה בָּיֵיל לִישָּׁנֵי וְדָרֵישׁ, וְהַיְינוּ דִּכְתִיב בְּמׇרְדֳּכַי ״בִּלְשָׁן״.

עוד קשר לסיון

כפי שראינו לעיל מן הגמרא במנחות, ממוצאים שמרדכי עוסק בשאלות בבית המקדש הנוגעות לקרבן העומר (שיש בו גם היבט של סיון דרך ספירת העומר), וכן לשתי הלחם עם קשר ישיר לחודש סיון. יחד עם כבשי העצרת, זהו מן הקרבנות המרכזיים של חג השבועות, ולפי רבי עקיבא במשנה מנחות ד:ג (וכן לפי הרמב"ם שפוסק כמותו) זהו הקרבן העיקרי של חג השבועות.

מלכות

אנו רואים בפסוק האחרון של מגילת אסתר כי מרדכי, שכבר היה מנהיג היהודים בשושן, מתמנה למשנה למלך לאחשורוש:

(אסתר י:ג) כִּי מׇרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכׇל זַרְעוֹ

המדרש מציין כי למרדכי היו ההיבטים הבאים של מלכות:

פרקי דרבי אליעזר נ (וגם עיין ילקוט שמעוני על נ"ך תתרנ״ט:ז׳) - רַבִּי פִּינְחָס אוֹמֵר: מָלַךְ מָרְדֳּכַי.....מַה הַמֶּלֶךְ לוֹבֵשׁ פּוֹרְפִּרְיָא, [כָּךְ מָרְדֳּכַי], שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר״. מַה הַמֶּלֶךְ עֲטָרָה כְּלוּלָה בְּרֹאשׁוֹ, כָּךְ מָרְדֳּכַי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה״. מַה הַמֶּלֶךְ אֵימָתוֹ עַל כָּל הָאָרֶץ, כָּךְ מָרְדֳּכַי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם״. מַה הַמֶּלֶךְ שִׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הָאָרֶץ, כָּךְ מָרְדֳּכַי שִׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשִׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת״.

כעת אנו חוזרים לרמז הנ"ל של “מֵירָא דָּכְיָא”, אשר עשוי לרמוז לכך שלמרדכי היה אף מעמד של מלך גמור:

לב אריה חולין קלט: ד"ה ואמר עוד מרדכי מן התורה מנין - ולדעתי.....כי שלשה כתרים...וכתר מלכות וכלם ניתנו למשרע"ה.....ולכך אמר שם גבי שמן המשחה שהוא סימן לכתר מלכות שבו מושחין המלכים וניתן ג"כ למשה ולזה נאמר "קח לך בשמים ראש" דהיינו שמן הבשמים שמושחין בו ראש ישראל שהוא המלך.....ולפי שראה משה שהמלך הראשון שימשח בשמן המשחה שלו והוא שאול המלך.....שטען משה "מלך ראשון שיעמוד בישראל ידקר בחרב?...לזה רמז הוא ית' במקום הזה לפייסו "מר דרור" ומתרגמינן "מירא דכיא" להורות לו שלעומת זה יעמוד מזרעו מרדכי הצדיק שתנשא מלכותו שהיה במקום מלך בישראל וגדול ליהודים והוא היה במקום שאול אביו שתיקן עותתו בהריגת המן ועמלק עמו.....

דוגמא נוספת לפחד

עוד לא הבאתי את הדוגמה הישירה הבאה של פחד ביחס למרדכי:

(אסתר ט:ג) וְכׇל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מׇרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם

למעשה, ניתן להשתמש בביטוי רגולרי (Regex) כולל אחד, המשמש לחיפוש רשימת־אב של השורשים פחד או חרד בהקשר של כל אחד מחמש הדמויות שלנו, והוא יכול לשמש כנקודת ייחוס כאשר נדון בהם בפירוט בהמשך.

לחץ על התמונה הבאה להגדלה

כעת נעמיק אל יצחק, שמואל ודוד כדי לבדוק האם חמשת נושאי הר סיני נמצאים גם אצלם.

יצחק

פחד וחרדה

היכן מופיעות לראשונה מילות המיקוד שלנו - פחד וחרד - בתורה? שתיהן מופיעות לראשונה אצל יצחק, כפי שנראה בפסוקים הבאים:

• (בראשית כז:לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרְכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה
• (בראשית לא:מב) לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עׇנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ
• (בראשית לא:נג) אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק

(ראה את התמונה לעיל כיצד לחפש זאת בבייס הספר)

במובן מסוים, דבר זה הופך את יצחק לאב-טיפוס של פחד וחרדה.

כפי שרמזנו לעיל בחלק העוסק בהר סיני, המילים חרד ופחד קשורות זו לזו, כפי שניתן לראות לעיל בפיוטים שנכתבו לשבועות ובתנא דבי אליהו, וכן להלן במפרשי החומש כגון החזקוני ורבינו בחיי:

חזקוני לא:נג ד"ה בפחד אביו יצחק - .....ד״‎א יעקב הזכיר ללבן החרדה שחרד יצחק אביו בשעה שבא לקללו על שנטל הברכות בערמה כדכתיב ויחרד יצחק לומר אפי׳‎ אביו שהוא צדיק גמור הרגיש בעצמו כשבא להרע לו. (אבל ראה דברי החזקוני על שמות יט:טז - ויחרד כל העם אינו לשון פחד אלא לשון שאון והנעה)

רבינו בחיי לא:מב - ויש שפירש ופחד יצחק רמז ליום העקדה או ליום הברכה כי שם חרד יצחק חרדה גדולה שראה גיהנם תחתיו ואז קיים ברכתו של יעקב שאמר (בראשית כ״ז:ל״ג) גם ברוך יהיה.

בניגוד לראב"ע לא:נג ד"ה וישבע יעקב בפחד אביו - במי שהיה אביו מפחד ממנו, ויש אומר זה הפחד רמז ליום העקידה ואיננו רחוק

סיון \ שבועות

מה לגבי סיון ויצחק - האם יש קשר ביניהם? נבחן את הציטוטים הבאים מן המדרשים, וכן מן הטור ומן הכלי יקר, אשר הושפעו מאותם מדרשים. הפרקי דרבי אליעזר והגמרא בתענית עם פירוש רש"י יובאו כאן במלואם, שכן נשתמש בהיבטים שונים מתוכם שוב בהמשך ביחס ליצחק.

פרקי דרבי אליעזר ס' לא - רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר: אוֹתוֹ הָאַיִל שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא יָצָא מִמֶּנּוּ דָּבָר לְבַטָּלָה. אֶפְרוֹ שֶׁל אַיִל הוּא יְסוֹד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, גִּידֵי הָאַיִל אֵלּוּ עֲשָׂרָה נְבָלִים שֶׁל כִּנּוֹר שֶׁהָיָה דָּוִד מְנַגֵּן בָּהֶם, עוֹרוֹ שֶׁל אַיִל הוּא אֵזוֹר מָתְנָיו שֶׁל אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר״ וְכוּ', קַרְנָיו שֶׁל אַיִל, שֶׁל שְׂמֹאל שֶׁתָּקַע בּוֹ בְּהַר סִינַי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל״, וְשֶׁל יָמִין שֶׁהִיא גְּדוֹלָה מִשֶּׁל שְׂמֹאל שֶׁהוּא עָתִיד לִתְקֹעַ בָּהּ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ״.

מדרש תהלים, הוצאת ר"ש באבער, סח, ט - וסיני - מהיכן בא? אמר רבי יוסי: מהר המוריה נתלש, כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו. אמר הקב"ה: הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו - נאה לבניו לקבל עליו את התורה".

גמ' תענית טז. - מַאי הַר הַמּוֹרִיָּה? פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא וְרַבִּי חֲנִינָא. חַד אָמַר: הַר שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ הוֹרָאָה לְיִשְׂרָאֵל, וְחַד אָמַר: הַר שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ מוֹרָא לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם.

רש"י שם - מאי הר המוריה וכו' – איידי דאיירי בפלוגתא דרבי לוי ור"ח תנא נמי הא פלוגתא מאי הר מוריה דאברהם קרא למקום העקידה הר יראה וכתיב (בראשית כ״ב:ב׳) אל ארץ המוריה: חד אמר הר שיצא הוראה – תורה לישראל כי מציון תצא תורה (ישעיהו ב׳:ג׳) יורו משפטיך ליעקב (דברים ל״ג:י׳) ולשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל: מורא לעובדי כוכבים – ששומעין גדולות ישראל וירושלים ומתפחדים עליהם שמעתי לישנא אחרינא הר המוריה הר סיני מורא לעובדי כוכבים במתן תורה דכתיב (תהילים ע״ו:ט׳) ארץ יראה ושקטה:

טור או"ח ס' תיז - ושמעתי מאחי הר"י טעם לדבר לפי שהמועדים נתקנו כנגד אבות.....שבועות כנגד יצחק שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק.....

כלי יקר שמות יט:טז - ..... כָּךְ שׁוֹפָר זֶה שֶׁהָיָה מִן אֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק וּמִתְיַחֵס אַחַר הַצַּדִּיק, קוֹלוֹ הוֹלֵךְ וְחָזֵק, כִּי זִקְנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מוֹסִיפִין חָכְמָה תָּמִיד..... וּמִלַּת ״שׁוֹפָר״ דָּרְשׁוּ (ויקרא רבה כט, ו) מִלְּשׁוֹן ״שַׁפְּרוּ מַעֲשֵׂיכֶם״, וְזֶה מַסְכִּים לִדְבָרֵינוּ, וְרָמַז גַּם כֵּן לִזְכוּתוֹ שֶׁל יִצְחָק שֶׁהוֹלֵךְ וְחָזֵק וְנִשְׁמָע קוֹלוֹ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר הוֹלֵךְ וְחָזֵק. 

מן המקורות המדרשיים שהובאו לעיל עולה כי יצחק היה מן האבות שהיה לו הקבלה ישירה לחג השבועות (וממילא לחודש סיון) משום 1) הקרן השמאלית של האיל שנקרב תחת יצחק בעקידה שימשה, לפי המדרש, כמקור לקול השופר בהר סיני ביום מתן תורה.  2) בהר סיני עצמו יש זיקה לעקידת יצחק ולהר המוריה (כפי שמובא במס' תענית) ובנוסף (לפי מדרש תהלים), הר סיני נתפס כמקום הראוי לקבלת תורה משום שהוא נלקח ונפרד ממקום עקידת יצחק בהר המוריה. (וכן ראה דברי הכלי יקר על מעמד הר סיני, המקשר את קרן האיל הנ"ל לרעיון של "הולך וחזק" שנזכר לעיל).

למיטב דעתי, המקרה היחיד בתנ"ך שבו נטיעת זרעים/גידול תבואה נקשרים באופן ישיר לדמות מסוימת הוא אצל יצחק:

(בראשית כו:יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ ה'

חג השבועות קשור לעונת זריעה, נטיעה, וקצירה וניתן לראות קשר להיבט זה של יצחק ולמתן תורה דרך הדברים הבאים:

ספר זר זהב לאדמו"ר זאב וואלף לנדא (ווארשא, תרס"א) - דרוש לעומר ושבועות - .....וזהו ״ויזרע יצחק״ ראש לנימולים לשמונה גי׳ פינחס ראש לקנאים כי אור זרוע לצדיק, וימצא מתחילת קציר שעורים עד קציר חטים מאה שערים להעלות ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי קדושה, ובינה, כי היום יום כפול הוא, ואור שער קדושה אחד, דוחה שער טומאה אחד, ושערי הנונין נעוץ סופן בתחילתן להעלות הכל בקדושה, וזהו ויברכהו ה׳ במתן תורה , ברכת שלום, ופחד יצחק, כי אין מחסור ליראיו, והקול שופר הולך וחזק לחירות עולם

ראה להלן בחלק העוסק בקדושתו של יצחק, שבו ייתכן כי קרבן העומר ושתי הלחם מציעים אפשרויות נוספות לקישור בין יצחק לחודש סיון.

מלכות 

היה ליצחק איזה קשר למלכות?

אולי הפסוקים הבאים יכולים לשפוך אור על כך, שבהם ברית אברהם והבשורה על הולדת יצחק - הראשון שנימול בן שמונה ימים - הכניסו את מושג המלכות אל עתידו של כלל ישראל:

(בראשית יז:יד) וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם.....וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ.....וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ.....וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כׇּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם.....שָׂרַי אִשְׁתְּךָ.....וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן .....מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ

מדרש אגדה בראשית י״ז:ו׳:ב׳ - ומלכים ממך יצאו. אלו בני יצחק

גורם נוסף הוא שכבר ראינו קשר הדוק בין יצחק לבין קול השופר של הר סיני, אשר כשלעצמו יכול לרמז על מלכות, כפי שהודגם לעיל בחלק העוסק במלכות של מעמד הר סיני בדברי מדרש תנחומא על הפסוק (תהלים צח:ו): "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה' ".

עוד רמז ניתן למצוא בכך שאבימלך מלך גרר, יחד עם קבוצה שכללה גם את שר צבאו, ניגש אל יצחק כדי לכרות עמו ברית. מעשה זה נראה כפעולה שמלך עושה בדרך כלל מול מלך אחר.

(בראשית כו:לא) וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ.....וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ

תורה

ראשית, יצחק היה נביא ומחובר לדבר ה', ולכן ניתן לטעון כבר מעצם כך לקשר שלו לתורה. לראיות ממוקדות יותר לקשרו לתורה, ראה המקורות הבאים המתארים כיצד הבארות שחפר קשורות לתורה.

גמ' ברכות נו: - אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הָרוֹאֶה בְּאֵר בַּחֲלוֹם רוֹאֶה שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מָצָא תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים״, וּכְתִיב הָכָא: ״בְּאֵר מַיִם חַיִּים״.

בראשית רבה סד:ח - וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר וגו' (בראשית כו, יח), כַּמָּה בְּאֵרוֹת חָפַר אָבִינוּ יִצְחָק בִּבְאֵר שָׁבַע?..... וְרַבָּנָן אָמְרֵי חָמֵשׁ, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה סִפְרֵי תוֹרָה. (בראשית כו, כ): וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כְּנֶגֶד סֵפֶר בְּרֵאשִׁית, שֶׁבּוֹ נִתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם. (בראשית כו, כא): וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה, כְּנֶגֶד סֵפֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, עַל שֵׁם (שמות א, יד): וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה. (בראשית כו, יט): וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים, כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיִּקְרָא, שֶׁהוּא מָלֵא הֲלָכוֹת רַבּוֹת. (בראשית כו, לג): וַיִּקְרָא אוֹתָהּ שִׁבְעָה, כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיְדַבֵּר, שֶׁהוּא מַשְׁלִים שִׁבְעָה סִפְרֵי תוֹרָה. ..... (בראשית כו, כב): וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת, כְּנֶגֶד מִשְׁנֵה תוֹרָה, עַל שֵׁם (דברים יב, כ): כִּי יַרְחִיב, (בראשית כו, כח): כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ.

מדרש אגדה בראשית,  כ״ו:ט״ו - סתמום פלשתים. כדי שילך לו יצחק  ויחפור חמשה בארות, כנגד חמשה חומשי תורה:

בתחילה נראה היה שזה כל מה שניתן למצוא ביחס ליצחק. אך אז שמתי לב שהפעם הראשונה שבה מופיעה המילה "תורה" בתורה עצמה (והפעם היחידה שהיא מופיעה בספר בראשית) היא בהקשר לברכה שנתן ה' ליצחק בעת הרעב, כאשר נאמר לו שלא לצאת מארץ ישראל והוא עמד לרדת לגרר:

(בראשית כו:ה) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי

זה בעיקר שבח לאברהם, ולפי חז"ל (משנה קידושין ד:יד, תוספתא קידושין ה:יד, וגמרא יומא כח:) הוא מצביע  שאברהם אבינו קיבל אף את התורה שבעל פה וסודותיה. אולם הדבר נאמר על ידי הקב"ה בהקשר ישיר ליצחק.

קשרים נוספים של היבט התורה בפסוק זה ליצחק הם:

1) רב סעדיה גאון כותב ש"ותורתי, זו המילה", מצוה שיש בה קשר חזק ליצחק, שהיה הראשון שנימול בגיל שמונה ימים.

2) בכתבי האדמו"ר מקומרנא זי"ע, רבי חיים יעקב ספרין:

פרי חיים על תהלים, מהכתבים של האדמו"ר מקאמרנא חיים יעקב סאפרין (תרנ"ב-תשל"ט, י"ל תשס"ח, ירושלים, עמ' צב) – ואצל יצחק אמרתי לרמז שקיים כל התורה הקדושה שנאמר במקרא קודש "וישב יצחק בגרר", וזה כתיב מיד אחר הכתוב על אברהם אבינו ע"ה "עקב....ותורתי", ואחר כך כתיב וישב יצחק בגרר, יצח"ק בגר"ר מספר תרי"ג, לרמז כי גם יצחק אבינו קיים כל התרי"ג מצות כמו אברהם אבינו ע"ה....

שמיד לאחר המילה "ותורתי" מופיעות המילים "וישב יצחק בגרר", והגימטריא של "יצחק בגרר" היא 613 - רמז לכך שיצחק קיים את תרי"ג מצות התורה.

שני מקורות נוספים המצביעים על כך שיצחק היה שקוע בתורה הם הגמרא והמדרש הבאים:

גמ' יומא כח: - יִצְחָק אָבִינוּ, זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כז:א) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק.....

בראשית רבה מט:ד - .....(בראשית יח, יט): לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם וגו', תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן יָגֵעַ בַּתּוֹרָה כְּאִלּוּ לֹא מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עָלָיו.

האחרון מציין כי עיסוקו של יצחק בתורה היה ברכה לאברהם, שכן מי שיש לו בן כזה נחשב כאילו לא מת.

קדושה

באופן מסוים, קדושתו של יצחק היא קדושה יסודית, שכן הוא התקדש לה' בעקידה, כפי שמשתמע מן המילים "תחת בנו", וכפי שמתפרש במדרשים ועד לנוסח התפילה שלנו. במעמד זה, שנעשה יצחק מעין תמורה עבור האיל שזבח תחתיו, ומתוך כך נתקדש באופן קבוע עד כדי כך שנאסר עליו לצאת מארץ ישראל.

(בראשית כב:ב) .....וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם.....וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה.....וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה.....וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה.....הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה.....אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי.....וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים.....וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ

(בראשית כו:א) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ.....וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה. וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת.....

בראשית רבה סד:ג - גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה אַתְּ עוֹלָה תְּמִימָה, מָה עוֹלָה אִם יָצָאת חוּץ לַקְּלָעִים הִיא נִפְסֶלֶת, אַף אַתְּ אִם יָצָאת חוּץ לָאָרֶץ נִפְסַלְתָּ.

סדר סליחות ליום חמישי דעשי"ת, צב. (שלמה בר גבירול) .....אָז בְּהַר מֹר.....בְּקַחְתּוֹ אֵיתָן לְעוֹלָה.....קַח נָא זֶה הָעֶלֶם.....קַח נָא אֶת בִּנְךָ .....טָפְלוּ שְׁנֵיהֶם הַבֵּן וְהָאָב.....לִהַג אַיֵּה הַשֶּׂה הַנֶּעֱרַךְ.....מָרוֹם יִרְאֶה לוֹ הַשֶּׂה.....שָׁלַח יָדוֹ לַעֲשֹוֹת אֶת כֹּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ.....מָרוֹם הִבִּיט עוֹקֵד וְנֶעֱקַד. הַשֶּׂה עָקוּד וְהָאֵשׁ תּוּקַד.....וְרוּץ וְקַח אַיִל תַּחַת עֹפֶר הֲכִינוֹתִי כֹפֶר לְאַשְׁכֹּל הַכֹּפֶר. וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשֹ.....

בנוסף אנו מוצאים כי יצחק בונה מזבח לה' בבאר שבע:

(בראשית כו:כה) וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע. וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא.....וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר

בנוסף, אנו מוצאים כי קדושתו של יצחק, המתבטאת בכך שהיא מגבילה את מקומו לארץ ישראל, מצטלבת עם קרבן שתי הלחם, שלגביו כבר הראינו קשר אפשרי ליצחק.  במשנה מנחות ח:א נאמר כי הקרבנות היחידים שחייבים לבוא מארץ ישראל הם העומר ושתי הלחם. ובפרק הראשון של מס' כלים נאמר ביחס לעומר, שתי הלחם וביכורים כי הדבר תלוי בקדושת ארץ ישראל. אמנם בתמורה ג:ה נאמר שגם בכור ומעשר בהמה צריכים לבוא מארץ ישראל, אך הברטנורא מבאר שזה רק לכתחילה. המלאכת שלמה מביא מן הירושלמי בשקלים שיש מחלוקת תנאים לגבי העומר אם ניתן להביאו מחוץ לארץ.  לפי זה, הקרבן היחיד שלדברי הכל חייב לבוא דווקא מארץ ישראל בכל מצב הוא קרבן שתי הלחם - הקרבן היותר קשור ליצחק - והוא גם אחד הקרבנות המרכזיים של חג השבועות, החג הקשור במיוחד ליצחק. וחג השבועות עצמו, אשר אף הוא נושא זיקה עמוקה לקדושת הארץ ולדמותו של יצחק שהוא עצמו היה קשור לקדושת הארץ. 

שמואל הנביא

פחד וחרדה

ומה לגבי שמואל - האם גם הוא קשור לפחד או לחרדה?

אצל שמואל אנו מוצאים מופע אחד של כל אחת מן המילים - פחד וחרדה - ובשתיהן ישנה משמעות לכך שמקור הפחד הוא הקב"ה.

(שמואל א יא:ז) .....אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד ה' עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד

(שמואל א טז:ד) וַיַּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וַיָּבֹא בֵּית לָחֶם וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר שָׁלֹם בּוֹאֶךָ

(ראה את תמונת הייחוס שהובאה לעיל כיצד לחפש זאת בבסיס הספר)

סיון \ שבועות

ומה לגבי קשרים של שמואל לסיון?

(שמואל א א:ג) וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֺת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה.....וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה.....

(שמואל א א:כ) וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו (א:כא) וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכׇל בֵּיתוֹ לִזְבֹּחַ לַה' אֶת זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת נִדְרוֹ

תרגום יונתן על שמואל א א׳:ד׳ - וַהֲוָה יוֹם מוֹעֲדָא וְדַבַּח אֶלְקָנָה

רש"י - וַיְהִי הַיּוֹם. תַּרְגּוּם: וַהֲוָה יוֹם מוֹעֲדָא

מדרש שמואל א׳:ח׳ - ויהי היום (שמואל א' א' ד'). רבי יהושע בן לוי אמר זה יומא של עצרת.

ילקוט שמעוני עז:ז - ויהי היום. ר' יהושע בן לוי אומר זה יומו של עצרת

פירוש זית רענן על הילקוט שמעוני - זה יומו של עצרת - מדכתיב "ויהי היום" משמע שאינו אלא יום אחד דהיינו עצרת (וליתר הרחבה עוד עיין בפירוש עטרת צבי על רש"י מאת רבי יעקב בן רבי צבי הירש ממיר, תקצ"ד)

מגילת תענית אדר כ - בי' באייר .....בכ"ט בו מת שמואל הנביא וספדו לו כל ישראל.

שו"ע או"ח תקפ:ב - בעשרה באייר.....בכ"ח בו מת שמואל הנביא

מג"א ס"ק א - בכ"ח בו. במ"ת (במגילת תענית) בכ"ט באייר מת שמואל

הזית רענן והעטרת צבי מסיקים מדברי רש"י ותרגום יונתן שיום תפילתה של חנה היה ביום טוב שנמשך יום אחד בלבד, וממילא היה זה חג השבועות.

בנוסף, לפי השלחן ערוך ומגילת תענית שהובאו לעיל, שמואל נפטר בכ"ח או בכ"ט באייר. ראיתי שיש המסיקים מכך, על סמך הגמרא:

 שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְמַלֵּא שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם מֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״ 

שגם שמואל נולד באותו יום באייר שבו נפטר, ואם כך הוא, הרי שברית המילה שלו היתה בסיון, בחג השבועות או סמוך לו.

מלכות 

שמואל היה שופט והיה בו היבט של מלכות כמנהיג העם. הוא גם היה זה שהכניס את מוסד המלכות לכלל ישראל באמצעות משיחת שאול ולאחר מכן דוד. בנוסף, היה בו היבט של מלכות שנרמז בדברי חנה בשירתה:

(שמואל א ב:י)  .....וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ

מלבי"ם - ויתן עז למלכו,  עת ימליך את שאול על ישראל יתן ה' עז להמלך להושיע את ישראל, וירם קרן משיחו עת ימשח אחר כך את דוד בשמן המשחה ירים ה' קרנו.....

מצודות - ויתן עוז למלכו. ה׳ יתן עוז וגבורה להמלך אשר בני ימליך אותו, והוא שאול:  וירם קרן משיחו. על דוד אמרה, כי שמואל בנה רק משחו למלך, אבל לא המליכו בחייו, כי שמואל מת ועודנו לא מלך עד לאחר זמן, והתפללה עליו חנה שירום קרן ממשלתו:

בנוסף, יש לנו את דברי המדרש על הפסוק הבא, המתמקדים בהיבט המלכותי המשותף למשה ולשמואל:

(תהלים צט:ו) מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ.....

מדרש תהלים ס' כה - ואתה מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה...... זה מלך על ישראל וזה מלך על ישראל. זה מלך מ' שנה וזה מלך מ' שנה. זה עשה מלחמות וזה עשה מלחמות. זה הרג מלכים וזה הרג מלכים.

תורה

שוב, כמו אצל יצחק, שמואל היה נביא ושופט של מצוות ה', ומחובר לדבר ה', ולכן ניתן לטעון לקשר לתורה כבר בעבור זה. כבר התייחסנו לפסוק הבא בהקשר של מלכות:

(תהלים צט:ו) מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ.....

שנראה לכאורה שמשווה את שמואל למשה ואהרן במידה מסוימת, אך במבט ראשון רוב המפרשים מבינים זאת כהדגשה של יכולתו הגבוהה של שמואל להתחבר לה' דרך תפילה. עם זאת, ניתן לעיין במקורות הבאות שמבינות זאת כמאמר לגבי איכות דרגת נבואתו של שמואל:

ספרא, שמיני, מכילתא דמילואים ב ז׳ - [ז] "ויאמר משה אל אהרן" – זהו שאמר הכתוב (תהלים צט, ו) "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם בעמוד ענן ידבר אליהם" – מלמד ששלשתן שקולים זה כזה.

רד"ק שם ד"ה משה ואהרן. .....וזכר שמואל שהיה ממשפחת משה ואהרן ונביא כמו הם ואפשר שהיה גדול בנבואה משאר הנביאים אחר משה וכן אמר (ירמיה טו:א) "אם יעמוד משה ושמואל לפני".....

אנו מוצאים גם את הביטוי בית דינו של שמואל הרמתי פעמים רבות בש"ס, המשקף את תפקידו במסורת התורה. אולי הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא מה שנזכר בהקשר לקריאת מגילת רות בשבועות (כהגנה על יחוסו של דוד), משום הקשר שלה לתורה שבעל פה.

גמ' יבמות עז. - כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי: ״עַמּוֹנִי״, וְלֹא עַמּוֹנִית. ״מוֹאָבִי״, וְלֹא מוֹאָבִית.

אנו מוצאים גם שיכולותיו התורניות של שמואל כבר באו לידי ביטוי בילדותו, כאשר נידון עליו המקרה של "מורה הלכה בפני רבו" (עלי הכהן).

גמ' ברכות לא: - אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁמוּאֵל מוֹרֵה הֲלָכָה לִפְנֵי רַבּוֹ הָיָה. ......אֲמַר לְהוּ: לְמָה לְכוּ לְאַהְדּוֹרֵי בָּתַר כֹּהֵן לְמִישְׁחַט? שְׁחִיטָה בְּזָר כְּשֵׁרָה.

מעניין לציין כי בעוד שבשושלת המסורה המוזכרת בתחילת פרקי אבות, ה"נביאים" נכללים יחד ואינם נזכרים בשמותיהם, הרי שהרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה מפרט יותר ומזכיר את שמואל בשמו:

וּזְקֵנִים רַבִּים קִבְּלוּ מִיְּהוֹשׁעַ, וְקִבַּל עֵלִי מִן הַזְּקֵנִים וּמִפִּינְחָס; וּשְׁמוּאֵל קִבַּל מֵעֵלִי וּבֵית דִּינוֹ, וְדָוִיד קִבַּל מִשְּׁמוּאֵל וּבֵית דִּינוֹ.

אנו מוצאים ששמואל חיבר שלושה מספרי התנ"ך:

גמ' ב"ב יד: - שְׁמוּאֵל כָּתַב סִפְרוֹ וְשׁוֹפְטִים וְרוּת

קדושה

שני דוגמאות ליחסו של שמואל לקדושה עולות על הדעת. הראשונה היא דוגמה מובהקת מתחילת ספר שמואל, שם אמו חנה מקדישה אותו לעבודת ה' לכל חייו, שיתחיל במשכן שילה:

(שמואל_א א:יא) וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כׇּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ.....וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ .....וַתְּבִאֵהוּ בֵית ה' שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר.....וַיָּבִאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי. וַתֹּאמֶר.....אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי.....וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כׇּל הַיָּמִים.....וְהַנַּעַר הָיָה מְשָׁרֵת אֶת ה' אֶת פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן

אנו מוצאים גם התייחסות ישירה לשמואל ולקדושה בתיאור הבא, שבו הוא תרם להקדש:

(דברי הימים א כו:כו) הוּא שְׁלֹמוֹת וְאֶחָיו עַל כׇּל אֹצְרוֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ דָּוִיד הַמֶּלֶךְ.....מִן הַמִּלְחָמוֹת וּמִן הַשָּׁלָל הִקְדִּישׁוּ לְחַזֵּק לְבֵית ה'. וְכֹל הַהִקְדִּישׁ שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה.....

דוד המלך

פחד וחרדה

ומה לגבי דוד - האם גם הוא קשור לפחד או חרדה?

אצל דוד אנו מוצאים פסוק אחד עם חרדה ושני פסוקים עם פחד:

(שמואל א כא:ב) וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ

(הושע ג:ה) אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

(דברי הימים א יד:יז) וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכׇל הָאֲרָצוֹת וַה' נָתַן אֶת פַּחְדּוֹ עַל כׇּל הַגּוֹיִם

(ראה את תמונת הייחוס שהובאה לעיל כיצד לחפש זאת בבסיס הספר)

סיון \ שבועות

ומה לגבי קשרים של דוד לחודש סיון?

לפי המקורות הבאים, דוד המלך נפטר בחג השבועות:

(דברי הימים א כט:כג) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכׇל הַקָּהָל בָּרְכוּ נָא אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם.....וַיִּזְבְּחוּ לַה' זְבָחִים וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת לַה' לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא.....וַיַּמְלִיכוּ שֵׁנִית לִשְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד וַיִּמְשְׁחוּ לַה' לְנָגִיד.....וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כׇּל יִשְׂרָאֵל 

לפי הירושלמי הבא, המעבר מן ברכתו של דוד אל הקרבנות שבאו לאחר מכן, ועד להכתרת שלמה במקומו של דוד, מרמז שדוד נפטר לאחר ברכתו בחג השבועות. בעקבות זאת העם היה במצב של אנינות ולא היה יכול להקריב את קרבנות היום, ולכן הקריבו את הקרבנות למחרת בתורת תשלומין, ובאותו זמן הכתירו את שלמה למלך.

ירושלמי ביצה ב:ד (וגם ירושלמי ביצה ב:ד) - .....וַיִּזְבְּחוּ לַיי זְבָחִים וַיַּעֲלוּ עוֹלוֹת לַיי לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא. .....נִיחָא עוֹלוֹת לְמָחֳרַת הַיּוֹם וּשְׁלָמִים לְמָחֳרַת הַיּוֹם......אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. דָּוִד מֵת בָּעֲצֶרֶת. וְהָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל אוֹנְנִין והִקִרִיבוּ לְמָחָר.

המקורות הבאים מזכירים כי דוד המלך נפטר בחג השבועות שחל בשבת:

ילקוט שמעוני על נ"ך תשל״ה:א׳ (גם ברות רבה) - דוד מת בעצרת שחל להיות בשבת

פרי צדיק – לחג השבועות י"ט - דוד המלך ע"ה מת בעצרת (כמו"ש בירושלמי והובא בתוס' חגיגה י"ז.) וכן נולד בעצרת כמו"ש בסה"ק שהקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום ומטעם זה קורין בעצרת מגלת רות ע"ש

ראה גם בגמרא שבת ל: המספרת את הסיפור הידוע על השבת שבה נפטר דוד, וכיצד ניסה להתחמק ממלאך המות על ידי לימוד תורה כל היום, עד שהמלאך הערים עליו.

מלכות 

מובן מאליו לגבי דוד - אם יצחק הוא האב-טיפוס של פחד וחרדה, הרי שדוד הוא בוודאי האב-טיפוס של מלכות.

תורה

ראינו לעיל בהקדמת הרמב"ם למשנה תורה (ביחס לשמואל) כי דוד נחשב חלק משושלת המסורה.

וּזְקֵנִים רַבִּים קִבְּלוּ מִיְּהוֹשׁעַ, וְקִבַּל עֵלִי מִן הַזְּקֵנִים וּמִפִּינְחָס; וּשְׁמוּאֵל קִבַּל מֵעֵלִי וּבֵית דִּינוֹ, וְדָוִיד קִבַּל מִשְּׁמוּאֵל וּבֵית דִּינוֹ.

וכן הבאנו את הגמרא בבבא בתרא בנוגע ליחוס ספרי התנ"ך, שבה נאמר כמובן שדוד חיבר את ספר תהלים.

גמ' ב"ב יד: - דָּוִד כָּתַב סֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי עֲשָׂרָה זְקֵנִים.....

וכן אנו רואים בדברי שלמה המלך, המתאר את דברי ה' על דוד כמי שהלך בדרך התורה:

(דברי הימים ב ו:טז) וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹר לְעַבְדְּךָ דָוִיד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לּוֹ לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל רַק אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי כַּאֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְפָנָי

בנוסף אנו רואים את דוד מוביל את תהלוכת ארון הברית (המייצג תורה) לירושלים בשמחה גדולה:

(שמואל_ב ו:יב) .....וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה

ישנם מקומות רבים נוספים לצטט מתהלים וממקומות אחרים כדי לשייך את דוד לתורה, אך נקודה אחרונה שכדאי להזכיר, אשר אולי מסכמת את הקשר הזה:

(תהלים קיט:צז) מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כׇּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי

קדושה

ישנם מקרים רבים המשייכים את דוד לקדושה. הדבר הראשון שעולה על הדעת הוא הנושא המתמשך שלפיו דוד היה הראשון ששאף לבנין בית המקדש, והתאבל על כך שלא ניתנה לו ההזדמנות לבנותו בפועל, אך עשה כל שביכולתו לתכנן ולהכין את הבנייה על ידי הקדשת רכוש רב לבית המקדש העתידי, והעברת התכניות לבנו שלמה וציוויו לבנות את המקדש.

בהקשר לכך, מתואר בהרחבה בספר שמואל ובדברי הימים כיצד דוד בנה מזבח בגורן ארונה, וקידש את המקום כאתר העתידי של בית המקדש.

הפעם הראשונה שמצאתי שדוד קשור באופן ישיר לקדושה היא כאשר הוא הגיע לנוב עיר הכהנים בזמן שהיה במנוסה משאול, ושם ניתן לו לאכול מלחם הפנים:

(שמואל א כא:ה) וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה. וַיַּעַן דָּוִד אֶת הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ כִּי אִם אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי. וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ

ולבסוף, יש לנו את שתי השורות הבאות מתהלים:

(תהלים פט:כא) מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קׇדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו

(תהלים קג:א) לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכׇל קְרָבַי אֶת שֵׁם קׇדְשׁוֹ

ומה לגבי משה?

באופן מפתיע, משה רבינו אינו נכלל ברשימה המכובדת הזו של החמישה, אף שנראה כי הוא מחזיק בכל חמשת המאפיינים שנדונו לעיל:

• סיון - קשר מובן מאליו דרך מעמד הר סיני
• פחד\חרדה: העם ירא מלהסתכל בפני משה עד כדי כך שהיה צריך לשים מסווה, גם אם שם נעשה שימוש בלשון "יראה" ולא "פחד/חרדה". הוא היה הדמות המרכזית במעמד הר סיני שבו התקיימה חרדה גדולה, אף שהוא עצמו היה בדרגה כה גבוהה שלא נסוג מהר סיני כמו בני ישראל
• מלכות: בו משה רבינו היה מנהיג של כלל ישראל. הוא נרמז כמלך בפסוקים (בראשית לו:לא) "לפני מלך מלך לבני ישראל" וב(דברים לג:ה) "ויהי בישורון מלך", לפי כמה מפרשים. הילקוט שמעוני (סימן קסח) אף מביא כי שימש כמלך כוש במשך ארבעים שנה בין הזמן שברח מפרעה ועד שהגיע למדין.
• תורה - כאן זה ברור מאליו: תורת משה!
• קדושה - בנוסף לקדושה הנ"ל בסנה, אנו מוצאים שמשה מקדש את העם בהר סיני, וכן בונה שני מזבחות - ברפידים ובהר סיני - מקים את המשכן, ועוד כמה דוגמאות נוספות רבות

מיוחס לרש"י על הפסוק ביהושפט (דה"ב יז:יב), וכן אחרים העירו כי לגבי משה יש לנו את הפסוק הבא המעיד על גדולתו:

(שמות יא:ג) .....גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם.....

אבל אצל משה רבינו לא מופיע לשון של "הולך וגדול" כמו אצל האחרים. כיצד זה משנה את המשמעות?

כדי להבין זאת, עלינו לעיין בפסוק אצל הסנה:

(שמות ג:ד) .....וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי

הזוהר והבן יהוידע בשם המהרש"ך להלן מבארים כי הלשון "משה משה" ללא פסיק המפריד, מלמדת שכבר מתחילת דרכו היה משה רבינו במדרגה עליונה מאד, עד שמושג של "הולך וגדול" אינו שייך בו כלל.

זהר, בלק ו׳:נ״ב - אֲבָל מֹשֶׁה דְּלָא הֲוָה בֵּיהּ פִּרוּדָא, דִּכְתִיב (שמות ג׳:ד׳) מֹשֶׁה מֹשֶׁה דְּלָא פָּסְקָא טַעֲמָא. כְּמָה דִּכְתִיב (בראשית כ״ב:י״א) אַבְרָהָם אַבְרָהָם, דְּפַסְקָא טַעֲמָא. בְּגִין דְּהַשְׁתָּא שְׁלִים, מַה דְּלָא הֲוָה מִקַּדְמַת דְּנָא. פְּרִישׁוּ אִית בֵּין אַבְרָהָם דְּהַשְׁתָּא, לְאַבְרָהָם דְּקַדְמֵיתָא. אֲבָל מֹשֶׁה, מִיַּד דְּאִתְיְילִיד, אַסְפַּקְלַרְיָאָה דְּנַהֲרָא הֲוָת עִמֵּיהּ, דִּכְתִיב (שמות ב׳:כ״ה) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא. וּכְתִיב (בראשית א׳:ד׳) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. מֹשֶׁה מִיָּד אִתְקְשַׁר בְּדַרְגָּא דִּילֵיהּ וּבְגִין כָּךְ מֹשֶׁה מֹשֶׁה, וְלָא אַפְסִיק טַעֲמָא.

בן יהוידע על גמ' קידושין ל״ח. ד"ה מְלַמֵּד, שֶׁיּוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְמַלֵּא שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ - .....על פי מה שכתב מהרש"ך ז"ל בביאור אדרא רבא על מאמר משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו דקדמאה שלים בתראה שלים מה שאין כן שמואל שמואל פסיק טעמא בגווייהו דבתראה שלים קדמאה לא שלים (זהר חלק ג קלח.), וזה לשונו כל הצדיקים והחסידים בשעה שנולדים ויוצאים לאויר העולם יוצאין במוחין דעיבור שהם אותיות 'אלם' מן אלקים ואחר כך זוכין למוחין דיניקה שהם שמות אלקים שלמים ואחר כך על ידי מעשיהם עולים במעלה יותר עליונה שזוכין למוחין דגדלות. ועל כן בזמן ימי שנות חייהם יש הפרש גדול שבתחלת ימיהם אין זוכין אלא למוחין דיניקה שהם שמות אלקים ועל זה אמרו קדמאה לא שלים ואחר כך זוכין למוחין דגדלות שהוא סוד הויות ועל זה אמרו בתראה שלים ולכן שמואל שמואל פסיק טעמא בגווייהו אבל משה רבינו ע"ה כבר נולד במוחין דיניקה שהם שמות אלקים שלמים וכיון דנולד בכך אז תכף כשנולד ויצא לאויר העולם זכה למוחין דגדלות ונמצא שאין שם הפרש בשנות חייו בין תחילתו לסופו הילכך משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו דמיומא דאתייליד שלים הוה כל ימיו במוחין דגדלות עד כאן לשונו.

ולכן היעדרו של משה מהרשימה של החמישה אינו נובע מחוסר גדלות - אלא רק מכך שלא התקיים בו המאפיין המשותף של התחלה בדרגה נמוכה ועלייה מעט מעט לדרגה גבוהה יותר.

תוכן הענינים

לאגד את הכל יחד: כיצד חמש הדמויות קשורות למעמד הר סיני ולחודש סיון

סיכום החמישה

כעת נסכם ונקשר יחד את הנושאים המשותפים שראינו אצל חמש הדמויות שהמדרש הגדול הזכיר בהקשר של "הולך וגדול". לשם קיצור נציין רק את הדוגמאות המרכזיות, שכן לעיל הובאו דוגמאות רבות נוספות (ולכן נרשם וכו' במקום שיש עוד):

קדושה	תורה	מלכות	פחד\חרדה	סיון
קדושת זמן (שבת) וקדושת מקום	יסוד של תורה מסיני	ויהי בישורון מלך וכו'	חרדה	ו' או ז' סיון ביום השבת	הר סיני
יסוד של קדושת גברא\מקום בעקידה בהר המוריה וכו'	נביא ה', רמז בבארות על חמישה חומשי תורה וכו'	הבטחת מלוכה קודם לבשורת לידתו וכו'	יסוד של פחד וחרדה	חג שבועות כנגדו וכו'	יצחק
נדרה חנה שהוא ישרת לה' כל ימיו וכו'	נביא ה' שחיבר ג' ספרי נ"ך וכו'	חידש את המלוכה על ישראל וכו'	פחד וחרדה	תפילת חנה בעצרת וכו'	שמואל
הכנות רבות לבנין בית המקדש וכו'	משושלת המסורה וחיבר ספר תהלים וכו'	מלך כל ישראל	פחד וחרדה	יום לידתו ופטירתו בעצרת	דוד
הקדיש לבדק הבית וכו'	לימד תורה לרבים	מלך יהודה מצאצאי דוד	פחד	ר"ת סיון בדה"ב יז:י	יהושפט
השתתף בבנין בית שני וכו'	להיהודים היתה אורה, השתתף בחיבור ד' ספרי נ"ך וכו'	משנה למלך וכו'	פחד	מכתבים בכ"ג סיון וכו'	מרדכי

כפי שנראה לעיל, כל הנושאים המרכזיים הללו היו נוכחים במעמד הר סיני, שהוא כמובן האירוע המגדיר של חודש סיון.

חשוב על ההשפעה המצטברת שלהם: שמונה מתוך תשעה עשר ספרי התנ"ך חוברו על ידי קבוצה זו!

בהתחשב בכל זה, לא יהיה זה מוזר להציע שההתפתחות ההולכת וגדלה של "הולך וגדול" קשורה לתחושת יראה ופחד מה' שהתגשם בחמש הדמויות שהוזכרו במדרש. קבוצה זו יכולה לשמש דוגמה עבור כולנו (שאיננו במדרגתו של משה) ולהעניק השראה כיצד לגדול ולהשיג גדלות.

מה זה מלמד אותנו על חודש סיון? הוא משמש כדוגמה לחודש שבו המלך הקדוש ה' מגלה את דברו לעמו ומקדש אותם באמצעות תורתו, דרך שליח מתאים שהוא מלך בשר ודם. כאשר אנו מראים את הפחד והחרדה הראויות מרוממות ה', באופן טבעי אנו מקבלים על עצמנו את המעמד של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ומתוך כך נוצרת גם פחד וחרדה של אומות העולם מה' ומעמו ישראל.

תוכן הענינים

סיון השני החמוץ

ראשי תיבות הפוך המגלה משהו לגבי חמשת האנשים שלנו

נתקעתי במחשבה, ונסיתי וחיפשתי לראשי וסופי תיבות של חמשת הדמויות שלנו, וממש מצאתי פסוק יחיד בתנ"ך שבו מופיעים ראשי תיבות של יצחק, שמואל, דוד, יהושפט, מרדכי בסדר הפוך של מ,י,ד,ש,י:

לחץ על התמונה הבאה להגדלה

(במדבר י:יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת.....(י:כט) נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם.....(בי:לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה

זה רגע מפורסם מאד בפרשה מוכרת - זו שקראנו ממש לאחרונה! האם יש לכך משמעות כלשהי?

עיון מעמיק יותר באופן שבו חמשת האנשים מתאימים לחמש המילים

זה עשוי להזכיר את הזיווגים המשמעותיים הבאים בין כל אחת מחמש המילים לבין כל אחד מחמשת האנשים - נראה שבכל אחד מן המקרים, המילה המרכזית והמצב עצמו השפיעו באופן משמעותי על אופן ה"הולך וגדול" של עלייתו של אותו יחיד:

• מֵהַר - מרדכי - מילה עם אותו אותיות של (אסתר ו:י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן לְמׇרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.....
• יקוק - יהושפט - כמובן האותיות קרובים וגם יש (דברי הימים ב יז:ג) וַיְהִי ה' עִם יְהוֹשָׁפָט כִּי הָלַךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו הָרִאשֹׁנִים וְלֹא דָרַשׁ לַבְּעָלִים
• דֶּרֶךְ - דוד - ביטויים כ"דרך דוד" מופעים כמה פעמים במקרא ככינוי למי שהלך בדרך ה'
• שְׁלֹשֶׁת - שמואל - כשהיה משרת את עלי יש (שמואל א ג:ד)  וַיִּקְרָא ה' אֶל שְׁמוּאֵל.....וַיֹּסֶף ה' קְרֹא עוֹד שְׁמוּאֵל.....וַיֹּסֶף ה' קְרֹא שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִישִׁת......וַיָּבֶן עֵלִי כִּי ה' קֹרֵא לַנָּעַר.....וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ
• יָמִים - יצחק - כמו (בראשית כא:ד) וַיָּמׇל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים

(הערת הסתייגות - אלו היו הזיווגים הבולטים ביותר של מילה־אדם שעלו בדעתי, אך אינני טוען שאין לאותן מילים קשרים משמעותיים גם עם האחרים; למשל, שמתי לב למספר הופעות משמעותיות של “שלש” אצל דוד).

כאשר ראשי תיבות הפוך הופך חיובי לשלילי

אם נזכור את האפשרות שראשי תיבות בסדר הפוך יכולים לשאת משמעות של דבר והיפוכו - כלומר לכלול משמעויות שליליות ביחס לדבר שבדרך כלל הוא חיובי כפי שמבאר רבינו בחיי לגבי ראשי וסופי תיבות של שם הוי"ה כאשר הם מופיעים בסדר הפוך:

רבינו בחיי - דברים לב:מג - .....ובכל מקום שנזכר השם המיוחד למפרע הוא מדת הדין.....

שם הוי"ה בדרך כלל מציין את מידת הרחמים, אך כאשר הוא נרמז בסדר הפוך הוא רומז להיפוכו - מדת הדין.  ייתכן אפוא שסדר ראשי התיבות ההפוך של חמשת הדמויות שלנו, שהחזיקו באותן תכונות של מעמד הר סיני, מרמז על היפוך ההשפעה של מעמד הר סיני על בני ישראל כאשר הם התרחקו ממנו לאחר מכן.

כיצד סיון השני התקלקל - ה"ויהי בנסוע" הראשון

לאחר כל הרעש וההתרגשות של קבלת התורה ובנין המשכן (על אף ההפסקה השלילית של חטא העגל), ביום העשרים באייר, 13 חודשים לאחר יציאת מצרים, אנו רואים שה' אומר לבני ישראל שהגיע הזמן לעזוב את הר סיני, מתוך הבנה שהכניסה לארץ ישראל וכיבושה עומדת להיות קרובה.

זה אמור היה להיות זמן מרגש מאד, שבו כלל ישראל נושאים אתם את השפעת חוויית הר סיני, מלוּוים בשכינה עם ענני הכבוד וארון ברית ה', כדי לקחת את החוויה הזו עמם אל תוך ארץ ישראל.

אכן, מיד לאחר פסוק הראשי התיבות שלנו "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה׳ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים", מופיעה פרשה המפורסמת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ". ייתכן שהיא מבטאת את המשכיות חוויית הר סיני גם בדרכם, כאשר אף אומות העולם ואף הטבע עצמו נכנעים ביראה לפני ה' וישראל, כמתואר בפסוק: “קוּמָה ה׳ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ”.

במקום זאת, יש לנו את הדרשה הידועה של חז"ל שהפרשה של "ויהי בנסוע" אינה במקומה האמיתי, והיא משמשת רק כהפסק בין פורענות לפורענות.  הפורענות השנייה גלויה בפרשת "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים". אך הפורענות הראשונה - כפי שחז"ל דרשו מן הפרשה שנכתבה שלא במקומה היתה:

מדרש ויכלו - ויסעו - שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים כתינוק היוצא מבית הספר שבורח והולך לו, כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני.

או, בלשון המפורסמת יותר בגמרא ובמפרשים:

ברייתא שבת קטו:, קטז. - תָּנוּ רַבָּנַן: ״וַיְהִי בִּנְסוֹעַ הָאָרוֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה״ — פָּרָשָׁה זוֹ עָשָׂה לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סִימָנִיּוֹת מִלְּמַעְלָה וּלְמַטָּה, לוֹמַר שֶׁאֵין זֶה מְקוֹמָהּ......דְּתַנְיָא: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עֲתִידָה פָּרָשָׁה זוֹ שֶׁתֵּיעָקֵר מִכָּאן וְתִכָּתֵב בִּמְקוֹמָהּ. וְלָמָּה כְּתָבָהּ כָּאן — כְּדֵי לְהַפְסִיק בֵּין פּוּרְעָנוּת רִאשׁוֹנָה לְפוּרְעָנוּת שְׁנִיָּיה. פּוּרְעָנוּת שְׁנִיָּיה מַאי הִיא — ״וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים״. פּוּרְעָנוּת רִאשׁוֹנָה — ״וַיִּסְעוּ מֵהַר ה׳״, וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: שֶׁסָּרוּ מֵאַחֲרֵי ה׳. וְהֵיכָן מְקוֹמָהּ? אָמַר רַב אָשֵׁי: בַּדְּגָלִים.

תוד"ה פורענות ראשונה ויסעו וא"ר חנינא שסרו מאחרי השם - פי' בקונטרס שמאז התחילו לשאול בשר ואומר ר"י דאין נ"ל כן אלא פורענות ראשונה כדאמר במדרש (ילמדנו) ויסעו שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני אמר הקב"ה נסמוך פורענות לפורענות לאו אלא נפסוק פרשת ויהי בנסוע הארון

הלהט והדחיפות היו מופנים לכיוון הלא נכון - במקום התלהבות למסע ל-כיבוש והתיישבות בארץ ישראל (שחז"ל מתארים אף כמעין “נסיעה מהירה” של שלושה ימים מאת ה'), היתה נטייה של העם לברוח מ-האווירה הרוחנית של הר סיני.  ייתכן שדבר זה תרם למצב הרוחני המעורער ולפורענויות שבאו לאחר מכן: ערב רב והמתאוננים, ולאחר מכן קברות התאוה שהגיעו לשיאם בחורבן ומיתה סביב כ' סיון. בהמשך באה גם הסגרתה של מרים לשבוע לקראת סוף סיון, ולבסוף, בכ"ט סיון, יצאו המרגלים לשליחותם.  אבל...האם לא היתה האסון המרכזי של המרגלים דוקא בתשעה באב - ארבעים יום לאחר מכן?

גמ' סוטה לד:, לה. - ״וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מַקֵּישׁ הֲלִיכָה לְבִיאָה, מָה בִּיאָה - בְּעֵצָה רָעָה, אַף הֲלִיכָה - בְּעֵצָה רָעָה.

אז לפי זה, ניתן להבין שלעשרת המרגלים היה כבר מתחילת שליחותם כוונה שלילית, ולכן משה נזקק להתפלל במיוחד על יהושע.

חלק מהכשלים הללו של סיון נרמזים למעשה על ידי משה בדבריו הפותחים את ספר דברים:

(דברים א:א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב

תרגום יונתן - ....וְאַתּוּן סְטֵיתוּן מִבָּתַר מֵימְרֵיהּ וְאַרְגַּזְתּוּן קֳדָמוֹי בְּפָארָן עַל מֵימְרָא אַלְלַיָא וּטְפַלְתּוּן עֲלוֹי מִילֵי שִׁקְרָא וְאִתְרַעַמְתּוּן עַל מַנָא דְאָחִית לְכוֹן חִיוַור מִן שְׁמַיָא וְשַׁיֵילְתּוּן בִּישְרָא בַּחֲצֵרוֹת......

השמות המוצפנים רומזים ליכולת האבוד של חודש סיון, עם תלונות על המן, חוסר הבשר, וכן עניין המרגלים.

הציפיות המקוריות לסיון השני

כל זה מלמד שבתחילת היציאה מהר סיני, המחשבה הראויה היתה צריכה להיות של מסע נלהב לארץ ישראל, בהנהגת משה, עם צפי הגעה משוער של… בערך ראש חודש סיון אם לוקחים בחשבון את דברי משה בפסוק הבא:

(דברים א:ב) אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ

מה שאומר הגעה לקדש ברנע אחד עשר יום לאחר כ' אייר, עם צפיה של חצייה מיידית של הירדן - אירוע שנדחה עד תחילת ניסן כמעט ארבעים שנה לאחר מכן. אם מחסירים את שמונת הימים שנחסכו בכך שה' הפך את המסע מאחד עשר יום לשלושה ימים, ייתכן שהכיבוש של יריחו היה אמור להתרחש סביב לראש חודש סיון.  כל אחד מן האירועים הללו לימים לֻווה בניסים גדולים, כאשר גם האויבים וגם הטבע עצמו נסו מתוך פחד ויראה מפני הארון ומה שהוא מייצג - שכינת ה'.

אנו מקבלים תחושה של מה ש"יכול היה להיות" אם נבחן את דבריו של משה אל כלל ישראל בסוף ימיו, כאשר הוא מתאר את ההקדמה לכיבוש הארץ בפועל, שהחלה במלחמות נגד סיחון ועוג, ובהמשך בנפילת יראת העמים מעובדי ה':

(דברים ב:כה) קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה. הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ

מכאן ואילך חזר פחדם של העמים. לפי התכנית המקורית, דבר זה היה אמור להתרחש בתחילת חודש סיון, זמן קצר לאחר שבני ישראל נסעו מהר סיני.

תהיתי האם יש רמז נוסף לאפשרות של חציית הירדן באותו חודש סיון שלאחר היציאה מהר סיני. בספר יהושע מתואר עד כמה הירדן היווה מחסום למעבר, שכן באותה תקופה של השנה הוא היה מלא על כל גדותיו. יש לזכור שהדבר התרחש לאחר ז' בניסן וזמן קצר לפני פסח:

(יהושע ג:טו) .....וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כׇּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר

יש לזכור שמדובר במועד סמוך מאד לפסח, שהיה רק בתחילתה של עונת הקציר, שנמשכה מאמצע חודש ניסן ועד אמצע חודש סיון:

תוספתא תענית א:ז - חצי ניסן, אייר, וחצי סיון קציר

משמעות הדבר היא שנס בקיעת הירדן היה ככל הנראה מיועד מלכתחילה להתרחש בתחילת חודש סיון, סמוך לסיומה של עונת הקציר.

לבסוף, תיקון בעת חציית הירדן

בסופו של דבר, כאשר יהושע העביר את כלל ישראל את הירדן, אנו רואים במידה מסוימת תיקון של הלך הרוח הקודם שלהם, כאשר הם מיהרו לעבור את הירדן כדי להיכנס לארץ ישראל:

(יהושע ד:י) וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עֹמְדִים בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן עַד תֹּם כׇּל הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ לְדַבֵּר אֶל הָעָם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְמַהֲרוּ הָעָם וַיַּעֲבֹרוּ

(שיר השירים א:ד) מׇשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו.....

ביאור הגר"א על יהושע - ד"ה וימהרו - פירוש, שמיהרו לבוא לארץ ישראל מפני ששהו ארבעים שנה ולא באו לארץ ישראל לכך מהרו

ביאור הגר"א על שיר השירים ד"ה אחריך נרוצה - בעת שהלכו בירדן כמ"ש "וימהר העם ויעברו". הביאני המלך חדריו - הוא מועד ביאתן לא"י וענין חדריו הם חדרי התורה כי עיקר התורה הוא בא"י.....

נראה אפוא שלאחר ההמתנה הארוכה הם היו להוטים להיכנס לארץ ישראל ולשוב ולהתחבר אל התורה - בדיוק ההפך מן הלך הרוח שביקש להתרחק מתורת הר סיני.

שובו של "ויהי בנסע"

יש לזכור שנקודת המוצא שלנו מהר סיני קשורה קשר הדוק לנוכחותו של ארון הברית הנוסע בתוך העם, דבר המודגש במיוחד בפרשה המפורסמת של "ויהי בנסוע". כאשר בוחנים את מה שאירע כאשר כלל ישראל אכן נכנס לארץ ישראל לראשונה, רואים שארון הברית ממלא תפקיד מרכזי בתיאור בקיעת הירדן וכן במהלך ההקפה של יריחו.

למעשה, שתי הפעמים היחידות בכל התנ"ך שבהן מופיע הביטוי "ויהי בנסע" הן בפרשה המפורסמת שבפרשת בהעלותך ובזמן חציית הירדן - ובשני המקרים הוא קשור לארון הברית:

לחץ על התמונה הבאה להגדלה

בנוכחותו של ארון הברית עצמו אנו רואים, כפי שהוזכר לעיל, כי באמצעות המשכן שהקיף אותו, קדושת הר סיני והשכינה המשיכו לנוע עם ישראל, נושאות עמן קדושה זו קדימה.

התיאורים של ארון הברית הנוסע עצמו כוללים ארבעה מתוך חמשת המרכיבים של מעמד הר סיני שהוזכרו לעיל, ואשר משותפים גם לחמש הדמויות שבמדרש שלנו:

• פחד\חרדה - (במדבר י:לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן...קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ, (שמואל א ד:ז) וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים.....וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן ה' בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה. וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ.....וְהִנֵּה עֵלִי.....כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים
• מלכות - ה' מתואר כמה פעמים כ"יושב הכרובים" לרמז שהארון נחשב לכסא מלכותו, העלת הארון לירושלים בימי דוד קשור לזמן קבלת מלכותו על כל שבטי ישראל
• תורה - הארון הוא מקום הלוחות, ומקום שהדיבור יצא מאת ה' למשה, הארון זכה ל"ספר" קטנה בן 85 אותיות בפ' "ויהי בנסע"
• קדושה - (שמות כו:לד) וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, (דברי הימים ב לה:ג) .....תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד.....

ומה לגבי הקשר לסיון - המרכיב החמישי החסר? ייתכן שמדובר ביכולת שלא מומשת, שבו התכנית המקורית הייתה לחצות את הירדן בחודש סיון.

בחציית הירדן נראה כאילו נסגר סוף־סוף פער שנשאר פתוח: מה שהיה אמור להתרחש עשרות שנים קודם לכן התעכב בשל היפוך מסוים של מה שהושג במעמד הר סיני, ולבסוף הוא מתממש בספר יהושע. רעיון זה מתחזק מדברי הפענח רזא ובעל הטורים, שלפי מדרשים מבארים שהנו"נים ההפוכות של "ויהי בנסע" מרמזות אף הן על היפוך.

ספרי דברים כט:ו (וגם כזה בקהלת רבתי ט:יא) - .....כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל עַצְמִי אֵינִי מָשׁוּךְ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא מְלֹא הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, מְלֹא חֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה.....

גמ' סוטה לו. - שְׁתֵּי אֲבָנִים טוֹבוֹת הָיוּ לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל עַל כְּתֵיפָיו, אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן, וּשְׁמוֹת שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים כָּתוּב עֲלֵיהֶם, שִׁשָּׁה עַל אֶבֶן זוֹ וְשִׁשָּׁה עַל אֶבֶן זוֹ.....וַחֲמִשִּׁים אוֹתִיּוֹת הָיוּ, עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ עַל אֶבֶן זוֹ וְעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ עַל אֶבֶן זוֹ

הרוקח - במדבר י:לה - .....ועשה נוני"ן הפוכין לפי שביקש להכניסם מיד לארץ לתור להם מנוחה אלא שסרו מאחרי ה'. ועשה נון הפוכה לומר שלא יעברו את הירדן שרחבו נ' אמה לפי שסרו מאחרי ה'.....

פענח רזא - פ' בהעלתך - ויהי בנסוע וגו', הנו"ן הפוכה, לומר כי נסעו והלכו אחור ולא פנים שלולא שחטאו היו נכנסין לארץ בג' מסעות, תיט"ב: ועוד לפי שחטאו לא עברו אז הירדן שרחבו נ' אמה לכן הנו"ן הפוכה:

בעל הטורים במדבר י:לד - .....עשה נוני"ן הפוכין שרצה להעביר שבטים שאותיותיהם נ' את הירדן שהוא רחב חמשים אלא שחטאם גרם.....

כל זה מרמז ש"ויהי בנסע" שאחרי היציאה מהר סיני, וה"ויהי בנסע" של בקיעת וחציית הירדן, היו אמורים להיות סמוכים זה לזה כחלק מרצף אחד של מעבר והתקדמות מיידית אל תוך הארץ.

תוכן הענינים

נדבך נוסף - הולך וחזק

החוליה המרכזית המקשרת בין חמש הדמויות שלנו הקשורות לסיון-פחד היא הלשון "הולך וגדול". כעת ניתן להוסיף שקיימת גם לשון דומה מאוד של "הולך וחזק", המופיעה רק בשני מקומות: במעמד הר סיני וביחס לדוד המלך.

לחץ על התמונה הבאה להגדלה

ראה את דבריו המעניינים של האבן עזרא על הדוגמה של הר סיני, שהתחיל בקול שופר יותר נמוך וסיים בקול שופר חזק מאד ושזה הרגיל את העם בהדרגה, עבור הפחד שהיה צפוי להתעורר:

ראב"ע - שמות יט:יט - ד"ה ויהי קול השופר. מנהג כי קול השופר שבתחילה יהיה יותר חזק, וזה היה להפך, אולי עשה כן השם שלא היה חזק בתחלה שלא יצא לבם מהפחד

כעת נעיין בדברי בעל הטורים על אותו פסוק, שם הוא מפנה לפסוק העוסק בדוד המלך ומציין שה"הולך וחזק" של דוד היה קשור לעסק בתורה.

בעל הטורים שם - הולך וחזק ב' במסורת הכא ואידך ודוד הולך וחזק כדאיתא בעירובין דוד גלי מסכתא הולך וחזק שאול לא גלי מסכתא כתיב הולכים ודלים וזהו ודוד הולך וחזק בתורה דכתיב בה הולך וחזק מאד

כתוספת, נחזור לדברי הכלי יקר שהוזכרו לעיל בקטע העוסק בקשרו של יצחק לסיון ולשבועות. אחזור כאן על חלק קצר מהם, בשל הלשון "הולך וחזק":

.....וְרָמַז גַּם כֵּן לִזְכוּתוֹ שֶׁל יִצְחָק שֶׁהוֹלֵךְ וְחָזֵק וְנִשְׁמָע קוֹלוֹ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר הוֹלֵךְ וְחָזֵק.....

ערכתי חיפוש כללי אחר כל הצירופים שבהם מופיעות המילים הלך וחזק בסמיכות, ומצאתי את האוסף העשיר הבא של פסוקים המראים את הקשר ההדוק ביניהן:

לחץ על התמונה הבאה להגדלה

זה משתלב היטב עם נקודת הפתיחה שלנו - רמז לחודש סיון בתוך מלכותו של יהושפט, שהמשיך ללכת בדרכו של זקנו דוד.

(דברי הימים ב יז:ג) וַיְהִי ה' עִם יְהוֹשָׁפָט כִּי הָלַךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו הָרִאשֹׁנִים וְלֹא דָרַשׁ לַבְּעָלִים

ייתכן שגם הדבר מחזק את הטעם לקריאת מגילת רות בשבועות - יום טוב של "הולך וחזק" - שבו מתבססת מלכותו של דוד, הדוגמה המובהקת ל"הולך וחזק", אשר זהו יום לידתו ויום פטירתו. צאצאו יהושפט נשא את אותן התכונות, רמז לסיון, והמגילה עצמה מסתיימת בשיא של חיזוק עם המילים "וישי הוליד את דוד".  מלכות דוד משמשת עבורנו דגם מובהק של מלכות ההכי טובה של מי ששימש ככלי ביד יוצרו ה' להביא תורה וקדושה אל תוך כלל ישראל, ומתוך כך נובעות פחד ה' שלנו וכן פחד העמים מפנינו.

תוכן הענינים

סיכום

• ראשי תיבות סיון נרמזים בפסוק העוסק בקדושה ובפחד שנוצרו בעקבות פעולותיו של המלך יהושפט בביעור העבודה הזרה ובקידום מפעל של תורה ברחבי הארץ.
• קשר מופלא לחודש סיון בין המלך יהושפט לבין המשנה למלך מרדכי, המשקף גם את הנושאים של פחד וקדושת התורה.
• קשר של בחדש השלישי בין מרדכי לבין מעמד הר סיני, המאפשר לנו להתחיל לראות מכנים משותפים רחבים יותר בין יהושפט, מרדכי ומעמד הר סיני - עם צד השוה של סיון, פחד, מלכות, תורה וקדושה, ובמיוחד כיצד בחינת קדושת התורה של הר סיני באה לידי ביטוי בצורות שונות לאורך הדורות.
• לאור כל המידע הזה, אנו מגלים מדרש מרתק המתמקד בלשונות המשותפות של הולך וגדול, הנמצאות לא רק אצל יהושפט ומרדכי, אלא גם אצל יצחק, שמואל ודוד.
• לאחר מכן עמדנו בהרחבה איך שחמשת האנשים הללו קשורים לחמשת העניינים שנדונו לעיל ונמצאים במעמד הר סיני, וכן הסברנו מדוע משה רבינו אינו נכלל במדרש זה.
• לאחר מכן אנו מביטים לאחור על מקרה של יכולת שלא מומשת - חודש סיון השני לאחר יציאת מצרים, לאחר היציאה מהר סיני - שהיה יכול להיות זמן מתאים לנס חציית הירדן ולהתחלת כיבוש הארץ.
• רעיון סופי על האופן שבו הלשון הולך וחזק של קול השופר במעמד הר סיני משתלבת ברעיון של הולך וגדול שנדון לעיל, ומדגישה את תפקידו של מלך בעולם הזה ככלי ביד ה' להעברת דברו בצורת התורה, כדי להחדיר בעולם את מלכותו, פחדו וקדושתו.

תוכן הענינים

הערת סיום

מאמר זה מוקדש ליארצייט האחרון של חמי בי"ג סיון:

• לע"נ מאיר ראובן בן טוביה הלוי ז"ל

וכן לציון שני יובלות של מאה שנה:

• לידת אבי, דוב בן פינחס ז"ל, שנולד בכ"ד או כ"ה סיון תרפ"ו
• משלוח ספרו של זקני, הרב יעקב אסקאלסקי זצ"ל, ספר תרי"ג מצות, לבית הדפוס לקראת הוצאתו לאור בסביבות סוף חודש סיון תרפ"ו