בס"ד
ו' אלול, תשפ"ב
Two years ago we spoke about an intention to delve into comparisons between the פרשיות השבוע and their corresponding הפטרות by means of using the Text Comparator tool in Base Hasefer. Now we will return to that topic as we compare פרשת שופטים to its הפטרה in ישעיהו נא:יב-נב:יב.
As we begin, the thought comes to mind that we wont find many similarities since this is not merely a standard הפטרה but instead it normally stands as the middle הפטרה of the שבעה דנחמתא where its עניינא דיומא leans more towards this period of the year as opposed to the קריאת התורה for this Shabbos which deals with עניני משפט. In this הפטרה there are words of ניחומים and positive themes that we also find in the Lecha Dodi like "התעוררי התעוררי", "עורי עורי", "התנערי מעפר קומי".
This guess is correct in many ways, but there is one surprise.
When we open the Text Comparator screen (from the menu or from the panels below or directly from the link above) and select the קריאת התורה of פרשת שופטים on the right side (1) and the הפטרה of שופטים on the left side (2), sort according to frequency in Tanach (3), and select 2-grams (4), we find a single strong connection between the קריאות which is the term עין בעין (5,6) where if we search the entire Tanach for this (7,8), the term will appear only these קריאות plus one additional appearance in the פרשה of the מרגלים in שלח.
בפרשת שלח (בפרשת המרגלים - במדבר יד:יד): וְאָמְר֗וּ אֶל יוֹשֵׁב֮ הָאָ֣רֶץ הַזֹּאת֒ שָֽׁמְעוּ֙ כִּֽי אַתָּ֣ה ה֔' בְּקֶ֖רֶב הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁר עַ֨יִן בְּעַ֜יִן נִרְאָ֣ה אַתָּ֣ה ה֗' וַעֲנָֽנְךָ֙ עֹמֵ֣ד עֲלֵהֶ֔ם וּבְעַמֻּ֣ד עָנָ֗ן אַתָּ֨ה הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וּבְעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לָֽיְלָה
בפרשת שופטים (בדיני עדות ועדים זוממין - דברים יט:כא): וְלֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶ֑ךָ נֶ֣פֶשׁ בְּנֶ֗פֶשׁ עַ֤יִן בְּעַ֙יִן֙ שֵׁ֣ן בְּשֵׁ֔ן יָ֥ד בְּיָ֖ד רֶ֥גֶל בְּרָֽגֶל
בהפטרת שופטים (בגאולה העתידה - ישעיהו נב:ח): ק֥וֹל צֹפַ֛יִךְ נָ֥שְׂאוּ ק֖וֹל יַחְדָּ֣ו יְרַנֵּ֑נוּ כִּ֣י עַ֤יִן בְּעַ֙יִן֙ יִרְא֔וּ בְּשׁ֥וּב ה֖' צִיּֽוֹן
(with the same trop as Parshas Shoftim)
At first glance it seems that there is no connection between a punishment similar to "עין תחת עין" found in עדים זוממין in פרשת שופטים to the idea in our הפטרה which is that in future days there will be a strong Divine presence where one can see it in a direct way.
However if we examine the three occurrences above more closely we will find a common thread that exists in them all.
When thinking of the חטא המרגלים, the idea of לשון הרע against ארץ ישראל comes to mind which is commonly mentioned by חז"ל.
However in the אור החיים (במדבר:יד:י ד"ה ויאמרו וגו' לרגום וגו) we find an aspect of עדות שקר in the sin of the מרגלים - the very same sin that is central to the פרשה of עדים זוממין. In general he finds a strong connection between the פרשה of the מרגלים and the פרשה of עדות where we find the halacha of עדים זוממין.
צריך לדעת למה לא נרגשו במאמר ראשון שאמר כלב עלה נעלה וירשנו וגו' נוכל לה? ונראה כי לדברי כלב לא חששו לפי שדבריו בטלים מעצמן שאין עדות יחיד עומדת לגבי עדות רבים דכתיב (דברים י״ט:ט״ו) "על פי שני עדים יקום דבר". לזה לא חשו לדבריו, מה שאין כן כשבאו יחד דברי יהושע וכלב מעתה הורעה עדות המרגלים כי דין ב' עדים כדין מאה עדים (מכות ה:) ועדות שקולה היא זאת ואין כאן עדות לא של מרגלים ולא של יהושע וכלב וחזר הדין למה שהיה קודם שלוח המרגלים לזה חשו להם ואמרו לרגום אותם.
It also appears that the מלבי"ם agrees with this premise as he writes:
והם ידעו שמשה לא שלח אותם ע"ז לרגל את הארץ, וידעו שמשה ישיב להם שהכבוש לא יהיה באמת בדרך מלחמה רק יהיה נסיי ע"י ה' וכמו שנזכר במשנה תורה שמשה השיב להם כן באמת כמ"ש (דברים א' כט) ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם הוא ילחם לכם, ובזה לא יוכלו לכפור שיש יכולת ביד ה' להוריש לפניהם גוים גדולים ועצומים מהם, ובפרט שיהושע וכלב הכחישו גם הנחה זו מ"ש שכח יושבי הארץ רב מכחם, והם העידו שכח ישראל גדול יותר גם בדרך מלחמה, ותרי כמאה, והרי הדבר שקול, וחששו שישראל יאמינו למשה וליהושע וכלב, לכן התחכמו להוציא דבה על הארץ בדבר שנשלחו עליו והוא בטובת הארץ עצמה
So in the פרשה of the מרגלים we find that H' started by giving כלל ישראל a verdict of destruction in יד:יב with "אכנו בדבר ואורשנו" due to their acceptance of עדות שקר until משה רבינו protested that there would be a חילול השם if the אומות העולם hear and say that what the מרגלים claimed is true in contrast to the "כי יכול נוכל לה" of כלב when they said "לא נוכל לעלות אל העם" since "מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ", the very same nation that already merited to an intense Divine presence with:
עַ֨יִן בְּעַ֜יִן נִרְאָ֣ה אַתָּ֣ה ה֗' וַעֲנָֽנְךָ֙ עֹמֵ֣ד עֲלֵהֶ֔ם וּבְעַמֻּ֣ד עָנָ֗ן אַתָּ֨ה הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וּבְעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לָֽיְלָה
And Rashi's comments there are well known:
(במדבר יד:לו) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כׇּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ. וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'
במדה כנגד מדה לגבי מגפת לשון כנגד עבירה בלשון במגפה לפני ה'. בְּאוֹתָהּ מִיתָה הַהֲגוּנָה לָהֶם, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, הֵם חָטְאוּ בַּלָּשׁוֹן, וְנִשְׁתַּרְבֵּב לְשׁוֹנָם עַד טַבּוּרָם וְתוֹלָעִים יוֹצְאִים מִלְּשׁוֹנָם וּבָאִין לְתוֹךְ טַבּוּרָם, לְכָךְ נֶאֱמַר "בַּמַּגֵּפָה" וְלֹא "בְמַגֵּפָה", וְזֶהוּ לפני ה' — בְּאוֹתָהּ הָרְאוּיָה לָהֶם עַ"פִּ מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּבָּ"ה שֶׁהוּא מוֹדֵד מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה (סוטה ל"ה):
But also pay attention to the מדה כנגד מדה with regards to accepting a false עדות in which the latter is a sin done with the eyes and seeing something:
(במדבר יג:כד) וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ….וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ……וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם…..וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת (יג:לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם
(יד:כב) כִּי כׇל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי (יד:כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכׇל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ
And now the outcome of this is a בכייה לדורות that would serve as the origin for אבילות תשעה באב. Also we find a notion of מדה כנגד מדה regarding the eyes that's mentioned in our פרשה in the halacha of עדים זוממין with עין בעין.
What is the תיקון for a punishment of עין בעין?Let's ask ourselves what the proper response would have been at the time of hearing עדות from יהושע and כלב?
Of course it is found in our הפטרה. It is when one sees the Divine presence עין בעין and when one hears good news of a future redemption and שיבת ציון like:
מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ ?
And of course the appropriate response for this would be with שירה like we find in the following פסוק:
(ישעיהו נב:ח) קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן
This approach would have been appropriate at the time of the מרגלים, but instead we find the opposite:
(במדבר יד:א) וַתִּשָּׂא כׇּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא
In fact, we also see a connection between the שירה of קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו to the idea of עדות in our פרשה. From multiple sources we can see a notion that שירה flows from an idea of reciting an עדות about all the wondrous deeds H' has done in His world.
In the Chumash, we find in פרשת נצבים and with greater detail at the end of פרשת וילך, an introduction to שירת האזינו which describes the שירה as an עדות:
In נצבים and וילך, H' causes the heavens and earth to testify and this is also hinted to at the beginning of שירת האזינו.
בנצבים: (דברים ל:יט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ…..
בוילך: (דברים לא:כו) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (לא:כ) כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי …..כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד ….וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת…..וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד ….הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כׇּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם …..וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ …..(לב:א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי…..
בוילך: (דברים לא:כו) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (לא:כ) כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי …..כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד ….וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת…..וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד ….הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כׇּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם …..וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ …..(לב:א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי…..
A source for the פוסקים from the time of the Shulchan Aruch (סימן תכב) that a concept of עדות is connected to the wider definition of שירה, that לכתחילה one stands for the recitation of Hallel, is from the (סימן קעג) שבלי הלקט:
….והורה מורי הר״ר מאיר נר״ו דמצות הלל קריאתו מעומד והטעם כתב אחי ר׳ בנימין נר״ו על שם הכתוב (תהלים קלה:א,ב) "הללו עבדי ה'. שעמדים בבית ה'" כלומר הללו את השם בעמידה לפי שההלל עדות שבחו של מקום ונפלאותיו ונסיו שעשה לנו ומצות עדות בעמידה [שנאמר (דברים יט:יז) "ועמדו שני האנשים" ובעדים הכתוב מדבר]
Also, from the following words of the סמ"ק (סימן קמו - others also hold that Hallel is מדאורייתא):
"להלל בזמנים קבועים דכתיב (דברים י׳:כא) "הוא תהלתך" " - שמקור המצוה הוא כרוך בתוך הדברים "....ובשמו תשבע. הוא תהלתך והוא אלקיך אשר עשה אתך את הגדלת ואת הנוראת האלה אשר ראו עיניך"
We can infer the possibility that the מצוה of Hallel flows from a concept of עדות - where we make someone swear to something that they saw with their eyes.
The source that עדות itself requires standing:
(שו"ע חושן משפט כח:ה) "לכתחילה עדות צריך להיות בעמידה"
has its source in:
שבועות ל: - "...בעדים דברי הכל בעמידה דכתיב (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים ….. (מתוך פרשתנו!) וגם בזבחים (טז.) מה ליושב שכן פסול לעדות.
The following explains why עדות itself requires standing - that it's as if we are standing in front of H' any time we give testimony:
סנהדרין ו: יש "ויהו עדים יודעים את מי הן מעידין ולפני מי הן מעידין ומי עתיד ליפרע מהן שנא' (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ". וברש"י על אותו פסוק ד"ה לפני ה'. "יִהְיֶה דּוֹמֶה לָהֶם כְּאִלּוּ עוֹמְדִין לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פ"ב) "בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" "
When we examine the nature of an עדות of שירה vs. the עדות שקר of the מרגלים, we find that in both something is seen with the eyes and afterwards what was has seen is recited by voice with the mouth. One of them flows from a negative type of vision (like עין רע) and the other flows from a positive type of vision (like an עין טוב).
In these weeks of the ז' דנחמתא, we see the process of a reversal from the ג' דפורענותא which ended at Tisha B'Av.
The גמרא in סנהדרין קד עמ' ב notes a shocking phenomenon, that in the first four chapters of מגילת איכה, the פסוקים are written in אלך-בית order aside from one exception:
(איכה ב, טז) "פצו עליך פיהם" אמר רבא אמר רבי יוחנן בשביל מה הקדים פ"א לעי"ן בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם
Many of the מפרשים deal with the fact that in the 2nd, 3rd and 4th chapters of איכה, the letters ayin and peh appear in reverse order and only in the first chapter do they appear in normal order. The יפה ענף על מדרש איכה writes:
"אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה בעלי אמנה כדאיתא בפרק כל כתבי (שבת קיט:)"
From this, one might venture a guess that this is parallel to the מרגלים where most of them negated what their eyes saw and a minority told the truth.
It would appear that the following ayin/peh פסוקים from איכה point to a situation of "blindness" where one focuses on שקר and even see that H' brings a punishment for this similar to the "כאשר זמם" of עדות שקר and עדים זוממין:
(איכה א:טז) עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב. פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ צִוָּה ה' לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם
(איכה ב:טז) פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כׇּל אֹיְבַיִךְ שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ. עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם הָרַס וְלֹא חָמָל וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ
(איכה ג:מו) פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כׇּל אֹיְבֵינוּ. פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר. פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי. עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת. עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא ה' מִשָּׁמָיִם. עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי
(איכה ד:טז) פְּנֵי ה' חִלְּקָם לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ וּזְקֵנִים לֹא חָנָנוּ. עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ
What is needed in order to correct this situation? It would seem to be an awakening to recognize The Creator in place of a situation of slumber and blindness that reigned beforehand like these פסוקים:
(ישעיהו נב:ב) הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם.....בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כׇּל חוּצוֹת.....(נב:א) עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן.....הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם.....
Then שיבת ציון will come and we will view ארץ קדשנו as a מדה כנגד מדה for the good type of vision that caused this.
Corresponding to this, the first פסוק of our הפטרה comes to declare regarding H':
(ישעיהו נא:יב) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם....
And in the פסוק following "קול צפיך...עין בעין", it announces that now the ayin (עין בעין) has come before the peh (פצחו) in the proper order without reversal.
(ישעיהו נב:ט) פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חׇרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם
