Friday, March 12, 2021

ארבעת הפרשיות של אדר וכיצד הן מתחברות לפורים, יוסף ותפילין

בס"ד

 

אור ליום ששי, כח אדר, תשפ"א































 

 

מבוא

 

ערך זה אינו רק עניינא דיומא כפי שאנו מתקרבים לסיום ארבעת הפרשיות, אלא גם לזכרו של סבא רבא שלי, הרב יעקב איסקאלסקי זצ"ל, שיום השנה ה90 שלו התרחש ביום הראשון של ראש חודש אדר כשהתקרבנו לפרשת שקלים. קראתי את הארגון שלי תרי"ג אנליטיקס כמו הנהון למורשתו ואת ספר שלו תרי"ג מצות. עוד על קשר זה באחרית דבר.

 

 

תוכן הענינים
רקע של המקורות והסיבות לארבעת הפרשיות

 

אנו מציגים לארבעת הפרשיות במשנה במגילה ג:ד עם המילים הבאות:

 

רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים. חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת, מַקְדִּימִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְסִיקִין לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. בַּשְּׁנִיָּה, זָכוֹר. בַּשְּׁלִישִׁית, פָּרָה אֲדֻמָּה. בָּרְבִיעִית, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. בָּחֲמִישִׁית, חוֹזְרִין לִכְסִדְרָן.

 

בעוד אנו נתקלים בזה במשנה, הוא נאמר במקורות רבים בראשונים ואחרונים, כי בעוד משה הקים את החובה המהותית לקריאת התורה בשבת, הקים עזרא את התוכן של סדר הקריאות. לפי זה, ארבעת הפרשיות כבר היו במקומן זמן רב לפני הגעתם של התנאים (עיין ב: תוס' ברכות יג. ד"ה בלשון הקדש נאמרה, ט"ז או"ח תרפ"ה סק"ב, ב"ח שם סק"א).

 

בתוספתא מגילה ג:א,ב ההפטרות עבור כל פרשה מוגדרות:

ר"ח אדר שחל להיות בשבת קורין פ' שקלים ומפטירין (מלכים ב י״ב:ח׳) פ' שקלים שביהוידע הכהן איזו היא שבת ראשונה כל שר"ח אדר חל להיות בתוכה אפילו בע"ש. בשניה זכור ומפטירין (שמואל א ט״ו:ב׳) כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל. איזו היא שבת שניה כל [שפורים חל] להיות בתוכה ואפילו בע"ש. בשלישית פרה אדומה ומפטירין (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. איזו היא שבת שלישית כל שסמוכה לפורים מאחריו. רביעית החודש הזה לכם ראש חדשים ומפטירין (יחזקאל מ״ה:י״ח) כה אמר ה' בראשון באחד לחודש.....

 

המשנה והתוספתא מציגות הלכות אלה כעובדה של חיים ללא רקע הרבה. אנחנו עדיין לא מודעים לסיבות להקים את הסדר של ארבעת הפרשיות.

 

סיבות לקריאת פרשת שקלים

 

כאשר בוחנים את המשנה בתחילתו של מסכת שקלים, אנו מתחילים להבין כי החובה לקרוא פרשת שקלים בתחילת אדר קשורה להלכה הבאה:

בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאַיִם. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ קוֹרִין אֶת הַמְּגִלָּה בַּכְּרַכִּין.....

 

הירושלמי בתחילת שקלים בוחן מדוע הצהרה להביא שקלים חייב להתרחש בראש חודש אדר:

ולמה באחד באדר, כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן. רבי שמואל בר רב יצחק: תרומת הלשכה כתחלתה דכתיב (שמות מ) ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ותני עלה ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה. רבי טבי, רבי יאשיה בשם כהנא: נאמר כאן (במדבר כח) חדשי ונאמר להלן (שמות יב) חדשי מה חדשי שנאמר להלן אין מונין אלא מניסן אף חדשי שנאמר כאן אין מונין אלא מניסן.

 

אז קרבנות ציבור המובאות לאחר התחלת ניסן צריכות להיות נקנות מן האוסף החדש של שקלים, ואנשים צריכים לקבל הודעה מוקדמת של חודש אחד.

 

עדיין לא דיברנו על הפרטים והסיבות לחייב קריאת התורה ממשית הקשורה לשקלים. הירושלמי והבבלי מציגים שתי גישות שונות בהערותם על המשנה שלנו במגילה.

 

הירושלמי קובע כי הצורך לקרוא פרשת שקלים כקריאת התורה בפועל אצל ראש חודש אדר,מבוסס על פורים:

ר' לוי בשם ר"ש בן לקיש: צפה הקב"ה שהמן הרשע עתיד לשקול כספו על ישראל. אמר מוטב שיקדום כספן של בני לכספו של אותו רשע לפיכך מקדימין וקורין בפרשת שקלים

 

בנוסף מלדרוש את הצורך להודיע על שקלים כהכנה לניסן בדרך שונה במקצת מהירושלמי בשקלים, הבבלי מרמז כי ההודעה הזאת חייבת לערב קריאת התורה המבוססת על ניסן:

אמר ר' טבי אמר רבי יאשיה, דאמר קרא (במדבר כח:יד) "זאת עולת חודש בחדשו". אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה וכיון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה קדמינן וקרינן באחד באדר כי היכי דליתו שקלים למקדש

 

בתוך הבבלי נמצא מחלוקת אפילו לגבי תוכן פרשת שקלים. רב אומר לקרוא פרשת "צו את בני ..... את קרבני לחמי" שאנחנו קוראים בראש חודש, ושמואל אומר לקרוא "כי תשא", וזה מקבל את הפסק למסקנה.

 

סיבות לקריאת פרשת זכור

 

ישנן שתי פרשיות בתורה שמתחילות עם המילה "זכור": הראשונה היא "זכור את יום השבת לקדשו", והשניה היא ה"זכור" שעוסק בעמלק. האיזכור של "זכור" סתם במשנתינו, ללא הבהרה, מצביע על כך שהצורך לקרוא את הפרשה בקשר לעמלק כבר היה ידוע לכל. אחרי הכל, זאת היתה הקריאה עם החיוב המשורש ביותר, ויכול להיות, שחיובה הוקמה קודם למושג של ארבעת הפרשיות כקבוצה.

 

נראה שיש הסכמה כללית שפ' זכור הוא מן התורה ואפילו לא ידענו על ארבעת הפרשיות, היה צריך לקרוא את זה סמוך לפורים. אנו יודעים על הקשר של פורים עם עמלק בשל תיאור המן כאגגי, שחז"ל רואים קשר בינו למלך עמלק, ולטיבתם של עמלק לנסות למחוק את היהודים ברגע של חולשה.

 

הרמז היחיד בגמרא, שממש קובע סיבה לזמנו של פרשת זכור הוא מאמר רב (מורחבת ברורה יותר בירושלמי):

אמר רב (אסתר ט׳:כ״ח) "והימים האלה נזכרים ונעשים" שתהא הזכרתן קודם לעשייתן

שמרמז כי קריאת זכירתו והזכרתו למה שעשה עמלק, צריך להיבצע לפני חגיגת פורים ולפני קריאת המגילה שבו אנו קוראים על פעולת מחיית עמלק.

 

פרה והחדש

 

נראה שיש תחושה כללית שפ' פרה יכולה להיות מן התורה. על פי רוב, אין שום סברה לכך לגבי פ' החדש.

 

עבור כל אחד מהם, המקורות בש"ס משאירות אותנו בלי הרבה בצורה של רמזים מסויימים לגבי למה אנחנו קוראים את אלו דווקא עכשיו.

 

כשמגיעים לתקופת הראשונים הקדמונים, יש לנו רשימה מוחשית ומלאה יותר ברקע של הקריאות במאמרים הבאים ברש"י ובמחזור ויטרי:

 

רש"י על מגילה כט.

ד"ה קורין בפרשת שקלים - להודיע שיביאו שקליהן באדר כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה כדאמרינן בגמרא

ד"ה ומפסיקין לשבת הבאה - ......שתקרא פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים לסמוך מחיית עמלק למחיית המן

ד"ה פרה אדומה - להזהיר את ישראל לטהר שיעשו פסחיהן בטהרה

ד"ה ברביעית החודש הזה לכם - ששם פרשת הפסח. ובש"ס ירושלמי גרסינן אמר ר' חמא בדין הוא שיקדום החודש לפרשת פרה שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה ומפני מה הקדימוה שהיא טהרתן של ישראל:

 

מחזור ויטרי

ולמה קורין פרשת שקלים בראש חדש אדר. שזמן שקלים בראש חדש הוא כמו ששנינו בריש שקלים. באחד באדר משמעי' על השקלים. ולמה קורין זכור קודם הפורים כדי להקדים זכירה לעשייה. ותהא פרשת זכור סמוכה לפרשת שקלים ולמפלת המן. ומניין שצריכין אנו לקרותה שכך אמרו חכמים זכור את אשר עשה וגו'. יכול בלב כשהוא אומ' לא תשכח. הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה. ולמה קורין בשלישית פרשת אדומה. שכך אמרו חכמים שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום. וטמא מת לא היה עושה פסח עד שיזה ויטהר לפיכך קורין פרה אדומה בשלישית שהיא הילכות טהרה. והזאה מטומאה לטהרה. ומתוכה ילמדו ישר' לטהר עצמם לפני הפסח. כדי שיעשו פסחיהם בטהרה. ולמה ברביעית החדש הזה. משום שעיניינו של יום הוא.

 

מכאן עולה כי פ' פרה ופ' החדש משורשות בפסח, פ' שקלים משורשת בניסן (בניגוד לרעיון החלופי ע"פ הירושלמי שמשורשת בפורים) ופ' זכור היא משורשת בפורים.

 

 

 

תוכן הענינים
ארבע נושאים שונים או נושא יחיד המאחד?

 

זה נדיר לראות את דברי חז"ל בש"ס ובמדרשים קוראים אלה הקריאות יחידה של "ארבע פרשיות" או "ד' פרשויות" כפי שזה מונח המיוחדת לתפילין (יותר על זה למטה). המקרה המוקדמת שראיתי הופעת מונח זה שאנו משתמשים היום היא במדרש פתרון תורה שיש המייחסים לרב האי גאון.

 

פתרון תורה – פרשת חקת

זאת חקת, זה הוא שאמר (ישעיה מו:י) "מגיד מראשית אחרית" וגו', מקדם הראה הקב"ה למשה כל מה שעתיד להגיע בבניו, (שפ' פרה מרמזת לעתידות של כלל ישראל) שנאמר (תהלים קג:ז) "יודיע דרכו למשה".

זאת, זו אחת מארבע פרשות ששנה משה באותו היום, שאמר לו הקב"ה יהו קוראין לפני פרשה בזמנה. בראש חדש אדר שחל להיות בשבת, קורין פרשת שקלים, לידע שהן ראוין להביא קרבן מתרומה חדשה. בשניה, זכור להזכיר מעשי עמלק. בשלישי, פרה אדמה שיהו טהורין, שאף על פי שבית המקדש חרב וקרבנות בטלו, פרת חטאת אינה בטילה, שנאמר "והיתה להם לחקת עולם" וגו'. ברביעי, בחודש הזה.

 

שים לב כי מדרש זה קובע כי לארבעת הפרשיות יש את המשותף שכולן נאמרו למשה באותו יום. זה בעצם מציג סתירה אפשרית עם מדרש אחר שאומר ש"החדש" נאמר למשה באותו יום של קבוצה שונה במצוות שאינן כרוכות לארבעת הפרשיות.

 

הפעם הבאה שראיתי הופעת המונח הוא ברש"י על המשנה במגילה ל. :

 

ד"ה לסדר פרשיות – שבשבתות הללו הפסיקו סדר פרשיות דלא קראו אלא ארבע פרשיות הללו:

 

נראה כי מה שראינו עד כה, שכל קריאה פועלת בצורה מובהקת כתמיכה למצווה הקרובה. פרשת שקלים למצוה של מחצית השקל והצורך להביא קרבנות בניסן משקלים חדשים - או אולי למקרה מגילה; פרשת זכור למקרה מגילה; פרשת פרה והחדש בשביל קרבן פסח.

 

המוקדם ביותר שאנו רואים באפשרות של יחוס בין הפרשיות הוא דיון בירושלמי מגילה ג:ה על האם אנחנו מתעדפים את קרבתו של פ' פרה לפורים או לפ' החדש:

 

רבי בא בשם רבי חייה בר אשי אין מפסיקין בין פורים לפרה. רבי לוי בשם ר"ח בר חנינה אין מפסיקין בין פרה להחודש. אמר רבי לוי סימניהון דאילין פרשתא בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין השלישי לרביעי לא ישתה

 

מעניין לעיל הוא 1) מקור מוקדם שנמצא יחוס משמעותי בין כלשהו מארבעת הפרשיות 2) כי ייתכן שיש קשר בין ארבעת הפרשיות האלה לבין רצף אחר של ארבעה - ד' כוסות של ליל הסדר.

 

בנוסף, יש דיון משמעותי במגילה ו: לגבי המשנה אשר קובע כי בשנה מעוברת, אין הבדל ביכולת לקיים את המצוות של אדר במהלך אדר שני לעומת אדר ראשון חוץ ממגילה ומתנות לאביונים. הגמרא מתחילה להתעמק במעמדה של קריאת ארבעת הפרשיות באדר ראשון - בין לכתחילה, בין בדיעבד - ואולי היכן שההחלטה להוסיף אדר שני קרה רק לאחר הקריאה של ארבעת הפרשיות בוצע. דעות מוצגות כי יש לקיים את ארבעת הפרשיות אפילו באדר א'. בסופו של דבר, הגמרא פוסקת כמו רשב"ג, אשר חולק על זה, אבל יש חילוקי דעות בראשונים, באחרונים ובספרי הלכה. חלקם מחזיקים שהפסק של הגמרא התכוון רק לשיטת רשב"ג לגבי מצוות של י"ד אדר, אבל אם ארבעת הפרשיות נקראו באדר א', אין צורך לחזור ולקרות אותן באדר ב'.

 

גורם עיקרי שהוצג בגמרא אשר ישפיע על תוקף של אדר א', היה אם לתת משקל רב יותר למושג של אין מעבירין על המצות (שמעדיף אדר א') לעומת מסמך גאולה לגאולה עדיף (שמעדיף אדר ב' כפי שהוא קרוב יותר לפסח). הפני יהושע כותב שגם אם מעדיפים את "אין מעבירין", זה עדיין אינו הופך את אדר א' להגדרת "לכתחילה" משום שבפרשיות שקלים, פרה והחדש, יש להתמקד לניסן.

 

עצם קיומן של דעות המאפשרות קריאות באדר א' מרמז כי איכשהו ארבעת הפרשיות ואדר מחוברים באופן אחיד מאד. חיבור זה עומד גם אם אדר מתרחש במרחק מניסן, שנדמה היה כי הוא המוקד הטבעי של פרשיות פרה, החדש, ואולי אפילו שקלים, וגם אם אותו אדר יהיה רחוק מקריאת המגילה שבאדר ב'. אנו נראה לקמן האפשרות שבאדר לבד יש משמעות גבוהה בשהוא החודש ה12 והאחרון של השנה.

 

האם יש צורך אמיתי הבסיסי עבור כל הארבע שדווקא קוראים אותן כחבילה במהלך תקופה זו של השנה? האם יש נושא מאוחד בניגוד לארבעה צרכים נפרדים? האם יכול להיות כי מעל ומעבר לצרכים המיוחדים עבור כל קריאה להיות ממוקם בזמן זה של השנה, שהמפגש שלהם עשוי להצביע על נושא כללי מאוחד בהתאם למטרותיהם המיוחדות?

 

כפי שצוין קודם לכן, נראה כי עזרא הסופר הקים את סדר הקריאות - קריאה נפרדת של פרשת שקלים אינה רשומה במסכת שקלים אלא כחלק מסדרת הקריאות שבמסכת מגילה. מכאן אפשר לשקול אם לצורכי קריאה, ההיבטים של פורים או אדר הנמצאים במחצית השקל עולים על ההיבטים של ניסן.

 

יש שבדורות המאוחרים ששאפו למצוא חוט או מהלך משותף בין ארבעת הפרשיות. אנו רואים גם רמזים למגמה זו במקורות קודמים כמו מדרשים או אפילו בפיוטים שרבים מהם נכתבו על ידי רבי אלעזר הקליר.

 

בחלקים הבאים אזכיר קשרי מושג ונוסח המשותפים ביני הפרשיות ובינם להפטרות קשורות, לקריאת התורה של פורים ולמגילה אסתר.

 

 

 

תוכן הענינים
משותפים וקשרים בתוך ארבעת הפרשיות

 

מצאתי את הרעיונות הנפוצים הבאים ביחס לרוב או לכל ארבעת הפרשיות:

          מלכות: מלכות ה' או מלכות ישראל או מלכות מאומות העולם

          לשון של זה או זאת שמצביעה על מצווה קשה להבנה שבה מכילה רכיב של סוד, התקדמות מהסתר פנים\סוד לגלוי פנים וצורך בזכירה או בשמירה כדי לנצור את הרעיון הזה לנצח

          חיזוק ידים \ רפיון ידים: רפיון כבר מזוהה עם קריאת התורה של פורים, "ויבא עמלק"

          מושג היפוך

 

בנוסף, זיהיתי קשרים ייחודיים רבים בין פרשיות בודדות, ואציג רשימה מקוצרת של כמה מהבולטים יותר בסוף פרק זה.

 

מלכות

 

ה' שולט על מכלול הקיום: כל הזמנים, כל המקומות, כל היצורים מענקיים ועד קטנטנים. כאשר חיזוק ידים, כלומר לאחוז בה' ותורתו ומצוותיו קיים, ניתן לכלל ישראל מלכות בארץ על מנת לפרסם מלכות ה' בשמים. כאשר רפיון ידים נמצא, המלכות והכבוד המיועדים עבורנו מועברים למלכי אומות העולם ולשונאי ישראל.

 

שקלים: הרעיונות לערוך מפקד אוכלוסין ולהסכים על מערכת מטבעות וכסף הם בדרך כלל ענייני ממשלה ומלכות. רעיונות כאלה של שליטה על ההמונים מורגשים בביטויים המשמשים יחד עם מצוות מחצית השקל, למשל את "מרבה" ו"ממעיט" שהוזכרו בתחילת כי תשא ואת הרעיון של יד שוה בכולן המופיע במשנה בשקלים ב:ד. בהפטרה, יש הדגשה על יהואש כמלך המוביל לאיסוף כסף עבור בדק הבית.

 

זכור: פרשה זו מציגה מצווה שממשיכה על פני טווח רחב של זמן והיסטוריה אנושית. תפקידו של מלך ישראל חיוני למחיית עמלק. זה מודגש בהפטרה תוך התמקדות במלכות של שאול, שתפקיד חשוב שלו היה מחיית עמלק כפי שניתן לראות בפסוקים אלה:

(שמואל א טו:א) אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ.....נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ.....הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ..... וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ.....וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ.....קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ

 

פרה: קיימים רמזים לממשלת ה' על כל חוויות החיים והמוות ושלטונו של ה' מהפרה הגדולה למפרט הזעיר של אפר. במקום אחר אנו רואים בפרים סמל למלכות של 70 האומות עם פרי החג. מדרשים שונים והזוהר רואים רמזים בפרשה זו לד' מלכיות:

תנחומא, פסיקתא דרב כהנא, פסיקתא רבתי, ילקוט שמעוני פ' חקת – תשנט (בשינוי לשונות)

פרה זו מצרים ..... אדומה זו בבל ..... תמימה זו מדי..... אשר אין בה מום זה יון, ...... אשר לא עלה עליה עול זו אדום (מלכות רביעית [בילקוט]) שלא קבלו עליהן עול (עולו) של הקב"ה......

 

זוהר פ' פקודי רל"ז

כְּלָלָא דְּאַרְבַּע מַלְכְּוָון הֲוַת. פָּרָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (הושע ד׳:ט״ז) כִּי כְּפָרָה סוֹרֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל. אֲדוּמָּה, דָּא מַלְכוּת בָּבֶל, ..... תְּמִימָה, דָּא מַלְכוּת מָדַי. אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, דָּא מַלְכוּת יָוָן. ..... אֲשֶׁר לא עָלָה עָלֶיהָ עוֹל, דָּא מַלְכוּת אֱדוֹם

 

החודש: קיימים רמזים לממשלת ה' על מיכלול של זמן ומרחב. לוח שנה המקובל על ידי ההמונים הוא עניין של מלכות. רגע לפני פרשה זו אנו רואים את ירידת תוקף מלכות פרעה ופריחת תוקף מלכות משה.

 

והמקורות האלה:

בעל הטורים שמות יב:ב

החדש הזה לכם. הפסוק משולש. יש בו ג' פעמים חדש.....לומר דאחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים ולחדשים. ... לכם. אותיות מלך

 

בני יששכר ניסן א:ד

החדש הזה הוא מלך לחדשים החדש הזה לכם (מלך) ראש חדשים

 

גם ראה ברבינו בחיי על פ' בא ובמהרש"א על סנהדרין מב. שמצביעים שראש חודש מסמל להתחדשות של מלכות.

 

בקידוש לבנה, קיימים המושגים של מלכות שלהלן:

וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ, עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן, שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ..... דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם..... תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. אִלְמָלֵי לֹא זָכוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְהַקְבִּיל פְּנֵי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָׁמַיִם פַּעַם אַחַת בַּחֹדֶשׁ, דַּיָם. אָמַר אַבַּיֵי: הִלְכָּךְ צָרִיךְ לְמֵימְרָא מְעוּמָד. מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ..... עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל..... וַאֲנַחְנוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא..... אֱמֶת מַלְכֵּנוּ, אֶפֶס זוּלָתוֹ..... לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי..... וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ, וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא, וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּמְלֹךְ בְּכָבוֹד. כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ: ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד. וְנֶאֱמַר: וְהָיָה יה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ.....

 

שם אנו מזכירים את השיקום העתידי של פגימת הלבנה שמעיד על שיקום המלכות ההיא מול מלכות השמש.

 

 

זה, זאת; מצווה תמוהה; התקדמות הסתר פנים\סוד לגלוי פנים; זכירה או שמירה כדי לנצור את הרעיון

 

בכל אחד מארבעת הפרשיות אנו נתקלים בהצבעה על מצווה שמעטה מאוד במסתורין. היסוד הנסתר והמסתורי מייצג לעתים קרובות תקופה של הסתר פנים אשר בשלב מסוים תוביל לנקודת גאולה, גלוי פנים או שחזור של אידיאל קודם. כל המצוות הללו אינן שייכות רק לתקופתן אלא מכילות מסר נצחי שיש לזכור ולהישמר בדורות הבאים ואולי אף להיות בעל קשרים לדורות קודמים. זה לא יהיה מפתיע אם צורך כזה בזכירה או שמירה הוא הכח המניע לרעיון שיש להנציח את הפרשיות הללו בקריאת התורה הקבועה.

 

שקלים: על פי המדרש, לשון "זה יתנו" מצביע על הדברים הבאים:

תנחומא (הובא ברש"י על הפסוק): הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו כזה יתנו

ירושלמי שקלים: דאמר רבי מאיר כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו זה יתנו, כזה יתנו

ה' היה צריך להראות למשה את צורה של השקל. באופן כללי, מצוות מחצית השקל מעוררת תמיהה מצדנו מדוע צריך להידרש לדבר כזה למשימה התמימה לערוך מפקד של העם. רבות נכתב לאורך הדורות בניסיון להתאים את כל המקרים של מפקד האוכלוסין בתנ"ך בהתאם למצווה הזאת. זו יכולה להיות משימה מאוד מסובכת. ישנן פעמים רבות בתנ"ך, כאשר מאמץ המוני באיסוף כסף עבור בדק הבית הוא מצביע לתנועת תשובה המונית. האופי הנצחי של המצווה מצוין על ידי שימוש במילים של: לזכרון, לפקדיהם, בפקד, הפקדים.

 

זכור: בהפטרה מוצג בפנינו השורה הידועה "ומה קול הצאן הזה". מצוות מחיית עמלק קשה להבין במלואה. זה מתנגש עם התחושה הטבעית של רחמנות ועם איסור רציחה, במיוחד כשמדובר בהריגת אלה שאינם בני דעת ובעלי חיים שלא חטאו. נראה שלשאול המלך היו בעיות עם ביצוע הפקודה של שמואל הנביא במלואו. הטבע הנצחי של המצווה הן בקריאת פ' זכור, והן בהפטרתה מסומן על ידי השימוש ב: זכור, זכר, פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, ויפקדם בטלאים.

 

פרה: לפנינו השורה המפורסמת "זאת חקת התורה", החוק היסודי שבו מקור עצום של טהרה יכול לפעמים גם לייצר טומאה. אפילו אדם חכם כמו שלמה המלך לא יכול היה להבין את מעמקו. בתוך היוצרות לפרשת פרה במוסף, אנו מקבלים קו סתום שמצביע על מאמרי חז"ל שקבוצת אנשים מוגבלת מאוד - אולי משה רבינו ואולי רבי עקיבא, היו מסוגלים להבין סודות הפנימיות של המצווה: "לבעלי אסופות חידותיה חשופות וכל צרורות כסופות דקדוקיה ספות". טבעה הנצחי של המצווה הן בקריאת פ' פרה, והן בהפטרתה מסומן על ידי השימוש של: למשמרת, לחקת עולם, וזכרתם את דרכיכם הרעים.

 

בפרשה זו, יש לנו גם הופעה נדירה של מילה עם האותיות הזה שמופיעה צמוד למילה אצבע. הפעם האחר היחיד שזה קורה היא לגבי פר כהן גדול ביום הכיפורים. זה אולי רומז לשימוש באצבע לצורך הצבעה שמצאנו במצוות אחרות של ארבעת הפרשיות, אז אולי זה גם מתייחס איכשהו לפרה אדומה:

(במדבר יט:ד) וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים

 

עיין בנוסח המדרש הבא ובפסוק שהוא מצטט. זה מצביע על כך שכאשר כהן משתמש באצבעו בשביל הזאה, זה משמש לכפר על בני אדם שמשתמשים באצבעותיהם עבור עבירות. התרגום שם אומר שזה נועד כאשר משתמשים באצבעות להציג, להצביע ולציין דברים:

פתרון תורה: במדבר יט:ד

באצבעו – מה נשתנה אצבעו של כהן מכל אברין שמזין? אלא אמר ה' תבוא אצבעו של כהן ותכפר על אצבעו של אדם שהיא מתחלת עבירה תחילה, שנאמר: (משלי ו:יג) קֹרֵץ בְּעֵינָו בְּעֵינָו מֹלֵל בְּרַגְלָו בְּרַגְלָו מֹרֶה בְּאֶצְבְּעֹתָיו

 

תרגום משלי ו׳:י״ג

רָמֵז בְּעַיְנוֹי וְתָכֵס בְּרַגְלוֹי וְרָמֵז בְּאֶצְבְּעָתֵיהּ

 

החודש: עם "החדש הזה לכם", ה' הצביע את הלבנה למשה כאמור על ידי חז"ל, וכפי שהסביר רש"י:

מכילתא: החדש הזה .....ר' עקיבא אומר זה אחד משלשה דברים שנתקשה בהם משה והראהו המקום את כלן באצבע..... ר' שמעון בר יוחאי אומר, והלא כל הדברים שנדבר עם משה, לא נדבר אלא ביום.....היה מדבר עמו ביום והראהו החדש בלילה. ר' אלעזר או. רבי מר, נדבר עמו ביום עם חשכה והראהו החדש בחשכה

 

מנחות כט. : תנא דבי רבי ישמעאל שלשה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן מנורה וראש חדש ושרצים

 

רש"י - החדש הזה. הֶרְאָהוּ לְבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ וְאָמַר לוֹ כְּשֶׁהַיָּרֵחַ מִתְחַדֵּשׁ יִהְיֶה לְךָ רֹאשׁ חֹדֶשׁ (מכילתא).....נִתְקַשָּׁה מֹשֶׁה עַל מוֹלַד הַלְּבָנָה, בְּאֵיזוֹ שִׁעוּר תֵּרָאֶה וְתִהְיֶה רְאוּיָה לְקַדֵּשׁ, וְהֶרְאָה לוֹ בְּאֶצְבַּע אֶת הַלְּבָנָה בָּרָקִיעַ וְאָמַר לוֹ כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ (שם). וְכֵיצַד הֶרְאָהוּ? וַהֲלֹא לֹא הָיָה נִדְבָּר עִמּוֹ אֶלָּא בַּיּוֹם? .....אֶלָּא סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה נֶאֶמְרָה לוֹ פָרָשָׁה זוֹ וְהֶרְאָהוּ עִם חֲשֵׁכָה

 

זו מצווה קשה להבנה משום מה שהוזכר לעיל ומשום סוד העיבור. צוין כי העיתוי של דיבור ה' אל משה רגע לפני סוף היום ולהראות למשה את הירח בחושך מרמז לרעיון של גלוי פנים וחשיפת הנסתר בסיום תקופת הסתר פנים וגלות. הטבע הנצחי של המצווה הן בקריאת פ' החדש, והן בהפטרתה מסומן על ידי השימוש של: למשמרת, לזכרון, לדרתיכם לחקת עולם, ושמרתם.

 

 

חיזוק ידים \ רפיון ידים

ברוב, אם לא כל הפרשיות בשילוב עם ההפטרות שלהן, יש לפחות רמז לניגוד בין הנושאים המפורסמים הללו העומדים בבסיסם של מלחמת עמלק. בנוסף, עם ארבעת הפרשיות בכלל ועם פורים, יש נושא בסיסי של קדימות וזריזות, שנראה שתמיד דוחף דברים לזמן מוקדם.

 

בלפחות שני שיעורים, דן הרב משה שפירא זצ"ל ברעיונות כח החידוש בניגוד לרפיון ידים בקשר לארבעת הפרשיות ולזרם מאדר לניסן. אדר היה נקודת תורפה טבעית, החודש האחרון בשנה, בשלהי השנה. זה הרבה זמן לאחרי הרגלים, ובסוף הדרך. זה רחוק מההתרגשות של ניסן והוא נתון מאוד לתשישות רוחנית ברוח דומה ל"ואתה עיף ויגע". לכן, נוטה מאוד לסכנה מצד המן ועמלק ומעותד מאוד להזרקה של החיזוק. ניסן לעומת זאת הוא מלך החדשים ומייצג את חזרתם של מלכות וכח החידוש לאחר בילת הרבה זמן תחת שעבוד מצרים. היפוך של נקודת התורפה של אדר יצר את הנקודה החזקה ביותר עם ה"קימו וקבלו" של פורים (כל פרשנות שגויה כאן היא אשמת זיכרוני בלבד - להקשיב לשיעורים בפועל אליהם אני מתייחס בקר בכתובות:

https://lehavin.org/שמיני-תשמט/

https://lehavin.org/בשלח-תשסז/

 

שקלים: בהפטרה אנו רואים את מלך יהואש אוסף את כסף תרומת השקלים המיועד לחיזוק של מבנה המקדש ולעבודה שתעשה שם:

(מלכים ב יב:ו)  וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת.....לֹא חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת.....מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת.....וּלְבִלְתִּי חַזֵּק אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת.....וְנָתְנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה..... לְחַזֵּק אֶת בֶּדֶק בֵּית ה' .....לְחׇזְקָה..... וְחִזְּקוּ בוֹ אֶת בֵּית ה'.....אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם

 

בנוסף, מושג של זריזות וחיזוק למצוה נרמז במה שהוזכר קודם:

קדמינן וקרינן באחד באדר

מוטב שיקדום כספן של בני לכספו של אותו רשע לפיכך מקדימין וקורין בפרשת שקלים

 

זכור: “וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים” - אנו רואים מהבאים בספר שמואל כי יגע מציין רפיון ידים: שמואל ב:יז:ב "וְאָב֣וֹא עָלָ֗יו וְה֤וּא יָגֵ֙עַ֙ וּרְפֵ֣ה יָדַ֔יִם…". ידע זה תרם ככל הנראה לדרשת חז”ל ב"ויבא עמלק" שרפידים רומז לרפיון ידים.

 

מושג זריזות וחיזוק בקשר לפרשת זכור הוזכר קודם לכן עם: זכור קודם הפורים כדי להקדים זכירה לעשייה

 

פרה: הצגת הלשון של שתי מילים עוקבות המכילות פ, ר ב"אפר פרה ", ההפך של ר, פ רומזת למושג שהמוות נחשבת כשיא החולשה. האפשר שהשימוש באפר פרה אולי התרופה לכך?

 

שתי אותיות אלה ברצף המקורי שלהן של פ, ר יכולות להתפרש גם כסוג של חולשה שעלינו להשמיד לחלוטין בקשר לשימוש של המן ב"פור הוא הגורל ". המשנה והגמרא הבאים מצביעים על כך של"חלש" יש משמעות של פור או גורל, וכאשר לוקחים בחשבון המפרשים בישעיהו, יש רמז נוסף אפשרי לעמלק.

משנה שבת כג:ב ".....ומטילין חלשים על הקדשים ביום טוב....."

גמ' שבת קמט: מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״חֲלָשִׁים״ לִישָּׁנָא דְפוּרָא הוּא? — דִּכְתִיב: (ישעיה יד:יב) ״אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם וְגוֹ׳״,

 

ראב"ע ישעיה יד:יב - חולש. כמו ויחלש יהושע (שמות י"ג י"ז), ויש אומר מפיל גורלות כטעם (יחזקאל כ"א כ"ו( קלקל בחצים

רד"ק שם - חולש. כמו ויחלש יהושע.....ורז"ל פי' כי חולש מפיל גורל, כמו שאמר מטילים חלשים על הקדשים בי"ט.....

 

הזכרנו לעיל את הרמז הבא לזריזות ולחיזוק: בדין הוא שיקדום החודש לפרשת פרה שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה ומפני מה הקדימוה שהיא טהרתן של ישראל

 

החודש: בפסח מצרים אנו רואים סמלים של זריזות וחיזוק ידים במצוות בפסוק הבאה ובפירושים של הזוהר ושל המפרשים:

"וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מׇתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה' "

 

זוהר ג׳:רנ״א ב:י״א – "ולא עוד, אלא דאתמר בהו, ומקלכם בידכם, לאתכפייא כל דחלן דמצראי, תחות ידייהו"

 

ראב"ע – ומקלכם בידכם. לנהוג החמורים. כמו ויך את אתון במקל

 

למעלה, המקל ביד נראה כסמל כח או להכניע את ע"ז של מצרים או להכניע את המצרים עצמם עם רמז אפשרי ל"עם הדומה לחמור" ומצוות פדיון פטר חמור.

 

לבסוף אנו רואים את זריזות וחיזוק בקשר לפרשת החדש עם "שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום" כגורם שלא רק מקוים מפ' פרה אלא ככל הנראה גם על ידי פ' החדש.

 

 

היפוך

 

שקלים: המצווה מוטלת באותה מידה גם על סוגים מנוגדים של אנשים, והיבט "יד שוה בכולן" מונע ניסיונות לפעולות הפוכות מלהיות מרבה או ממעיט: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט"

 

זכור: התקדמות מתחילת הפרשה לסופה במונחים הפוכים: "זכור ..... לא תשכח"

 

פרה: הרעיון של היפוך הוא אולי הכי חזק כאן. המחשבה הראשונה שקופצת בראש היא היפוך של טמא לטהור וטהור לטמא שיכול לנבוע ממגע באפר פרה. הזכרנו קודם את הרעיון לקחת פרה שמנה גדולה ולהפוך אותה לכתמי אפר זעירים. ההפטרה דנה בנושא התשובה, שבעצמו הוא מין של היפוך, בדברי יחזקאל מלב אבן ללב בשר המרמז על הסרת ערלת הלב. לסיום, ביוצרות של פרשת פרה, יש זרם הפכים בפיוט "אֵין לְשׂוֹחֵחַ עוֹצֶם נִפְלְאוֹתֶיךָ" שם מוקדם מזכיר את הקושי של כל ניסיון בהיפוך של לפענח עמק פלאותיך.

 

החדש: - מוצגת בפנינו מצוות מצה עם הצד ההפוך של חמץ. כמו כן, בעת יצירת מצה יש סכנה שהבצק יכול להפוך לחמץ.

 

 

משמעויות אפשריות של הנושאים המשותפים של מלכות, מצווה תמוהה בלשון זה\זאת המתיחס ל: זכירה\שמירה, חיזוק\רפיון ידים, היפוך

 

בתחילת התרגומים של מגילה אסתר, יש הדגשה חזקה על ההתקדמות של מלכות לאורך ההיסטוריה שמתחילה ומסתיימת במלכות ה'. זה מוביל למחשבות על זרימת האירועים הבאה לאורך זמן:

 

          מלכות מושלמת של ה' בתחילת הזמן

          הצגת אותות\סימנים לזכרון\משמרת לטווח ארוך עם אופי קשה/נסתר ובעל

o        "מצביע" זה\זאת הרומז לפיתרון לבעיה הבאה – מתנת רפואה קודם המכה

o        סמלים מסוימים נצחיים שישמשו רמז נצחי וסמל לאורך ההיסטוריה - כדי להראות לנו מה קרה, מה יקרה ומה לעשות בקשר לזה

o        סמנים לנקודות חיזוק\רפיון הגורמות לירידה ועלייה של המלכות

          רפיון ידים הגורם לשחיקה של מלכות ראשונה/מושלמת - עליית מלכות רעה

          תקופת גלות/ חושך/הסתר פנים/ צרות

          חיזוק ידים הגורם לשחיקה של מלכות רעה - עליית מלכות מושלמת/קבועה

          התגלות הדברים הנסתרים הקודמים על ידי העמקה לתוך המצוות האלה

          מלכות קבועה של ה' בסוף הזמן

 

 

 

קשרים ייחודיים בין פרשיות בודדות

בנוסף למושגים ולניסוחים המשותפים לכל הפרשיות, ישנם מקרים בודדים רבים בין זוגות פרשיות אלה (והפטרותיהם) שבהם ישנם פסוקים בדמיון מוזר זה לזה. הדמיון שהם מכילים נדיר מאוד ולעתים קרובות אינו מופיע בשום מקום אחר בכל התנ"ך.

 

על מנת להקל על הקורא, בדרך כלל אזכיר דמיון אחד לכל אחד מששת ההתאמות האפשריות של שני פרשיות.

 

הערה: כאשר הכוכבית * מופיעה, זה מציין תבנית של תו כללי, שבו מספר כלשהו של אותיות יכול להופיע בנקודה זו. מרכאות סביב לביטוי מצביעים על כך שמילים אלה חייבות להתרחש סמוכות זו לזו. בדרך כלל מילים המפורטות חייבות להופיע לפי סדר, אך כאשר הן מופרדות באמצעות פסיקים הן עשויות להופיע מחוץ לסדר.

 

שקלים : זכור - דפוס השורשים "פקד את", ישראל, ה' מופיע כאן ובשלושה מקומות נוספים בלבד בכל התנ"ך.

(שמות ל:יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם

(שמואל א:טו:ב) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם

 

שקלים : פרה - התבנית "*הי*ה לבני ישראל" מופיעה כאן ורק מקום אחד אחר בתנ"ך. כאשר קודמת לתבנית זו התבנית *ספ* *פר* היא ייחודית בתנ"ך. מעניין לציין שבספר יוצרות לארבע פרשיות עם פירוש רש"י ובית מדרשו, הפירוש מזכיר כי מצוות מחצית השקל תשמש להגנה מפני חטא העגל. זה מתקשר למדרש שהוזכר במקום אחר במאמר זה על כיצד הפרה האדומה כאם משמשת כתיקון לטינוף שנעשה ע"י חטא העגל של הילד.

(שמות:ל:טז) וְלָקַחְתָּ֞ אֶת כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶֽם

(במדבר:יט:י) וְ֠כִבֶּ֠ס הָאֹסֵ֨ף אֶת אֵ֤פֶר הַפָּרָה֙ אֶת בְּגָדָ֔יו וְטָמֵ֖א עַד הָעָ֑רֶב וְֽהָיְתָ֞ה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכָ֖ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָֽם

 

שקלים : החדש - הדפוס "ולא יהיה ב*ם נגף" הוא ייחודי בתנ"ך ולא מופיע בשום מקום אחר.

(שמות:יב:יג) וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם

(שמות:ל:יב) כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל֮ לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהֹוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם

 

זכור : פרה - הדפוס "בארץ אשר" נת* *עמ* הוא ייחודי בתנ"ך ולא מופיע בשום מקום אחר.

(דברים כה:יט) וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכׇּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח

(יחזקאל לו:כח) וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים

 

כמו כן יש לציין כי ביוצרות של פרשת זכור, כלל ישראל מושווה לאפר עם "זכרון משלי אפר", שם אפר נקשר מאוד עם אפר פרה. שורה זו מבוססת על (איוב יג:יב) "זִכְרֹנֵיכֶם מִשְׁלֵי אֵפֶר לְגַבֵּי חֹמֶר גַּבֵּיכֶם" אשר נדון במדרש הבא:

 

פסיקתא דרב כהנא ג׳:ב׳

[ב] ר' תנחום בר' חנילאי פתח זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם (איוב יג:יב). א' הקב"ה לישר' בניי אותן שתי זכירו' שהכתבתי לכם בתור' היו זהירין בהן, תמחה את זכר עמלק (דברים כה:יט), כי מחה אמחה את זכר עמלק (שמות יז:יד). משלי אפר (איוב שם), משולי באפר, אם זכיתם הרי אתם בניו של אברהם, אותו שהמשיל את עצמו באפר, ואנכי עפר ואפר (בראשית יח:כז), אם לאו, לגבי חומר גביכם (איוב שם), התקינו עצמיכם לשיעבודה של מצרים, מה כת' במצר', וימררו את חייהם בעבודה קשה בחמר וג' (שמות א:יד).

 

וראה איך הגמרא הבאה בסוטה יז. מתייחס להיבט אברהם של עפר ואפר לאפר פרה:

דרש רבא, בשכר שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות, אפר פרה ועפר סוטה.....

 

זכור : החדש - כאן הדמיון הוא בין שתי ההפטרות. הדפוס *ע*ל* *ה' אילים הוא ייחודי בתנ"ך ולא מופיע בשום מקום אחר.

(שמואל א טו:כב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים

(יחזקאל מה:כג) וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג יַעֲשֶׂה עוֹלָה לַה' שִׁבְעַת פָּרִים וְשִׁבְעַת אֵילִים תְּמִימִם לַיּוֹם שִׁבְעַת הַיָּמִים וְחַטָּאת שְׂעִיר עִזִּים לַיּוֹם

 

פרה : החדש - האפשרויות כאן הן העשירות ביותר. זה לא כל כך מפתיע כשמביאים בחשבון את הגמרא בגיטין דף ס האומרת שפרשת פרה נאמרה למשה בתחילת השנה השנייה במדבר ביום שלאחרי ראש חודש ניסן שהיה יום השנה לפרשת החדש. בגלל רמת הדמיון הקיצונית, רשמתי כאן ארבעה מקרים.

 

הדפוס "ונכרתה הנפש ההוא מישראל" הוא ייחודי בתנ"ך.

(שמות יב:טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כׇּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי

(במדבר יט:יג) כׇּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ

 

התבנית לכם *חדש* שבה כל אחד מלכם ו*חדש* מופיעים לפחות פעמיים בפסוק הוא ייחודי בתנ"ך. בנוסף, כל אחד מהפסוקים האלה יכול להיחשב בין הידועים והמכריעים ביותר בקריאתם.

(שמות יב:ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה

(יחזקאל לו:כו) וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר

 

 

המקרה המעניין הזה כולל את טעמי המקרא. המילה בעצם מופיעה עם פשטא, לפניה מיד ברביעי, ואחריה הרצף המדויק מנח, זקף קטן, מרכא, טפחא היא ייחודית בתנ"ך.

(שמות יב:יז) וּשְׁמַרְתֶּם֮ אֶת הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם

(במדבר יט:יח) וְלָקַ֨ח אֵז֜וֹב וְטָבַ֣ל בַּמַּ֘יִם֮ אִ֣ישׁ טָהוֹר֒ וְהִזָּ֤ה עַל הָאֹ֙הֶל֙ וְעַל כׇּל הַכֵּלִ֔ים וְעַל הַנְּפָשׁ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר הָֽיוּ שָׁ֑ם וְעַל הַנֹּגֵ֗עַ בַּעֶ֙צֶם֙ א֣וֹ בֶֽחָלָ֔ל א֥וֹ בַמֵּ֖ת א֥וֹ בַקָּֽבֶר

 

לבסוף, התבנית "לכל נפש" ייחודית בתנ"ך. ויותר על זה, השורשים יום ושבע מופיעים זה לצד זה בכל מקרה.

(שמות יב:טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כׇּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכׇל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם

(במדבר יט:יא) הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכׇל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים

 

 

 

 

תוכן הענינים
חיבורים בין ארבעת הפרשיות והקריאות של פורים: מגילת אסתר ו"ויבא עמלק"

 

אם היו רואים את ארבעת הפרשיות כיחידה חלקה, נראה שהגרעין הבלתי מפורש יהיה מה שקוראים בפורים המתרחש בלב לוח הקריאות. ואכן, אחד מהדברים הראשונים שתפסו את עיניי בכל הכתוב כאן הוא הנושא הבסיסי של רפיון ידים שהזכירו חז"ל בנוגע לרפידים ב"ויבא עמלק". מצאתי שאם בוחנים מקרוב, יתגלו קווי דמיון העלולים לחשוף את הקריאות הללו כמיקרוקוסמוס של ארבע הקריאות שמסביב, וכל אחת יכולה ליידע את השנייה.

 

בואו ונבחן תחילה את הנושאים שהוזכרו לעיל המהווים צד השוה לכל ארבעת הפרשיות ונראה כיצד הם מתרחשים בפורים.

 

 

מלכות

 

להפקת מסך זה לאחר בחירת האפשרות "ענני אובייקטים" מתפריט המערכת הראשי: 1) בחר בלחצן "שורש" בהגדרות החיפוש בצד ימין 2) בחר את כל מגילת אסתר (מפסוק א:א עד י:ג) מהקטע. חלון קופץ לבחירה שניתן לגשת אליו באמצעות הכפתור הרלוונטי בפינה השמאלית העליונה 3) לחץ על כפתור העדכון בראש העמוד 4) שימו לב כיצד שורש מלך מופיע בלמעלה מ 8% מכל המילים במגילה, כלומר אחת מכל 12 או 13 מילים


מגילת אסתר: נושא המלכות הוא חזק במגילת אסתר מכיוון שמעל ל75% מהפסוקים באסתר מכילים שורש של מלך (ראה התרשים והערות למעלה). ארבעה אישים מתוארים באופן ישיר כבעלי היבט של מלכות בתוארם: אחשוורוש, ושתי, אסתר ומרדכי (בתור משנה למלך). אפילו המן שמתואר כקצין של אחשוורוש וקודם במעומעם לרמת תפקיד גבוהה אך מעולם לא תואר במונח "מלך", נראה שהיה לו היבט של מלכות כפי שנרמז בדברים הבאים:

ירושלמי תענית ג:א הקב"ה מעמיד עליהן מלך קשה כהמן.

 

אמנם שם ה' לא מוזכר במגילה בכלל, אך חז”ל אומר את הדברים הבאים:

אסתר רבה ג:י

רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בִּמְגִלָּה זוֹ לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר לַמֶּלֶךְ סְתָם, מְשַׁמֵּשׁ קֹדֶשׁ וָחֹל.

שם י:א

"בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ", נָדְדוּ שָׁמַיִם כִּסְאוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁרָאָה אֶת יִשְׂרָאֵל בַּצָּרָה

 

לכן, כאשר המונח "מלך" מוזכר במגילה ללא השם אחשורוש, הוא יכול לרמז לה' הפועל במצב של הסתר פנים.

 

כך מתחיל תרגום שני על אסתר:

הוא אחשורוש חד מן עשרא מלכון דמלכון ועתידן בעלמא, ואילין אינון עשר מלכין: מלכותא קדמאה דמלך ה' צבאות דבעגלא תתגלי עלן, מלכותיה תיניינא דנמרוד, תליתאה דפרעה מלכא, רביעיתא דישראל, חמישיתא דנבוכדנצר מלכא דבבל, שתיתאה דאחשורוש, שביעיתא דיוון, תמיניתא דרומי, תשיעיתא דבן דויד משיחא, עשירתא דעוד מלך מלכיא ה' צבאות די בעגלא תתגלי מלכותיה על כל דיירי ארעא.

 

לכן אנו רואים שהתרגום שני שם הדגשה גדולה על נושא המלכות בראשית מגילה אסתר. לאחר סיכום הפתיחה של המלכים הראשוניים לאורך ההיסטוריה, כפי שנראה לעיל, הוא מתחיל להרחיב את הרעיון. זה מתחיל במלכות ה' ומוביל לחלק גדול מתפארתו של שלמה המלך כשהוא שירת תחת ה'. ואז, בגלל עבירות שלנו, מעמד מלכות ההכי חזק הועבר לאחרים כמו נבוכדנאצר ואחשורוש. קטע זה מסתיים במיקוד על היבט המלכות של מרדכי וכיצד הוא זכה לכבוד ברחבי העולם.

 

כל זה משקף כיצד המגילה מתחילה בהערה מרשימה בנוגע למלכות אחשורוש, ב"ויהי בימי אחשורוש". הגמרא במגילה י. מציין כיצד המונח "ויהי בימי" משמיע אזעקה ומפרט את החמש פעמים איומים בתנ"ך כאשר משתמשים במונח זה:

אמר רב אשי ......ויהי בימי אינו אלא לשון צער. חמשה ויהי בימי הוו: (אסתר:א:א) ויהי בימי אחשורוש, (רות:א:א) ויהי בימי שפוט השופטים, (בראשית:יד:א) ויהי בימי אמרפל, (ישעיהו:ז:א) ויהי בימי אחז (ירמיהו:א:ג) ויהי בימי יהויקים

 

בכל אחד מחמשת המקרים הללו לא רק שנראה כי צער קיים, אלא אפילו אפשרות להסתרת מלכות ה' ולירידת מלכות ישראל.

 

במיוחד במגילה, מלבד חזית אפשרית לסכנה הכרוכה בהמן, קיים צער שקשור לאחשוורוש שלא נאמר ונסתר. שים לב שכבר בשלב מוקדם אנו נתקלים במלים "כְּשֶׁ֣בֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ עַל כִּסֵּ֣א מַלְכוּת֔וֹ" שניתן להשוות לשורה הבאה בספר עזרא:

(עזרא ד:ו) וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם

 

צער זה מייצג את המאמצים לחסום את הנסיונות היהודיים לבנות מחדש את בית המקדש שכבר החלו.

 

 

 

ויבא עמלק: לקו הקצר המפורסם בסוף הקריאה: "כי יד על כס קה", יש הרבה במשותף עם מלכות כפי שבאו לידי ביטוי בחז"ל על ידי מדרשים אחרים ידועים ופחות מוכרים:

 

מדרש לקח טוב: ויאמר כי יד על כס קה, כל זמן שהרשעים בעולם, כביכול אין כסאו שלם, ואין השם שלם, בטלו רשעים מן העולם, הכסא שלם והשם שלם, שנאמר מלחמה לה׳ בעמלק.

 

מכילתא: ויאמר כי יד על כס קה מלחמה לה' וגו'. ר' יהושע אומר: לכשישב הקדוש ברוך הוא על כסא מלכותו ותהי ממלכתו, באותה שעה "מלחמה לה' בעמלק".

 

סנהדרין כ: כשהוא אומר (שמות יז, טז) כי יד על כס קה מלחמה לה' בעמלק הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה ואין כסא אלא מלך שנאמר (דברי הימים א כט, כג) וישב שלמה על כסא ה' למלך

 

 

 

זה, זאת; מצווה תמוהה; התקדמות הסתר פנים\סוד לגלוי פנים; זכירה או שמירה כדי לנצור את הרעיון

 

מגילת אסתר: אסתר ממש מציינת את הכיוון לעבר פעולה של מחיית עמלק בחילופי הדברים הבאים עם אחשורוש כשהוא מבקש ממנה את זהותה של מי שרוצה להשמיד את עמה:

"מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן. ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה"

 

לדברי חז”ל, זה קרה בהתערבות אלוקית, שבה מלאך ה' הפנה את ידה לעבר המן לאחר שהצביעה בתחילה על אחשורוש:

מגילה טז. – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה מַחְווֹה כְּלַפֵּי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּבָא מַלְאָךְ וְסָטַר יָדָהּ כְּלַפֵּי הָמָן

 

בעוד רש"י קובע כי רבי אלעזר לומד זאת מ"איש צר ואויב", המהרש"א אומר את הדברים הבאים:

.....אבל ממה שאמרו שהיתה מחוה כו' נראה דעיקר דרשה אמלת הזה קסמיך דהזה משמע שהיתה מחוה בידה עליו ולא איצטריך ליה דודאי עליו נתכונה אלא דאשמעינן שהיתה מחוה בידה כלפי אחשורוש שהוא איש צר ואויב ובא מלאך כו'

 

מכיוון שאחשורוש כמלך היה אחראי בסופו של דבר לגזרה על היהודים, אסתר הצביעה עליו בתחילה אך המלאך הציל את חייה בדחיפת היד הנטוי, להמן שהיה המקור. גם כאשר אנו מבינים את הפשט של הפסוק, אנו כבר מוצאים כבר בפירוש של היוסף לקח שאומר "השיבה הזה, שהורתה אותו באצבע" שכאשר הגיבה לשאלת אחשורוש, אסתר הצביעה על המן באצבעה.

 

מעניין שאנחנו כבר מוצאים קשר בין לשון זה לעמלק מוקדם יותר במגילה כאשר אסתר שואלת את מרדכי מדוע הוא לובש שק ליד ארמון המלך: "לדעת מה זה ועל מה זה". על פי מדרש רבה שם, כאשר מרדכי עונה: "וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ", הוא רומז לעובדה שהוא מגיב לגזרה רעה שמקורה בצאצא של עמלק:

"אָמַר לַהֲתָךְ לֵךְ אֱמֹר לָהּ בֶּן בְּנוֹ שֶׁל 'קָרָהוּ' בָּא עֲלֵיכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים כה, יח): אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ."

האופי החידתי של מצוות מחיית עמלק הוזכר לעיל לגבי פרשת זכור, וטבעו הקצר והנסתר מוזכר להלן בפרשת "ויבא עמלק".

 

זה כמעט מובן מאליו שלהיות "מגלה סוד" הוא נושא מרכזי של מגילת אסתר ששמה עצמו יכול להיות משחק במילים של גילוי הנסתר. זה מתחיל בכך שמרדכי אמר לאסתר להסתיר את זהותה. ואז אנו מוצאים את מרדכי חושף את מזימת הרצח של בגתן ותרש. ואז המן יוצר תוכנית סודית להרוג את היהודים באמצעות הוראות אטומות נעולות בתוך מכולות המופצות ברחבי הממלכה. מרדכי מוצא את התוכנית הסודית הזו. אסתר מזמינה את המן לשתי סעודות מבלי לחשוף את הכוונות. סיפורו של מרדכי שהציל את אחשורוש נחשף לאחר עיכוב ממושך. אחשורוש לא אומר בהתחלה להמן מי יהיה המכובד ומגלה זאת רק לאחר שהמן נתן את עצתו. אסתר חושפת את זהותה והמן מתגלה על מי שהיה. המן הכין לתלות את מרדכי וחרבונה חושפת את תוכניתו של המן.

 

האופי הנצחי של נס וחג פורים יחד עם יחוסו למחיית עמלק מסומנים על ידי הפסוק הבא:

(אסתר ט:כח) וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכׇל דּוֹר.....וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם

 

ויבא עמלק: הלשון של הצבעה על הדברים נמצא בהחלט כאן עם:

"מזה אחד ומזה אחד.....כתב זאת זכרון בספר"

בפרט, משה מצווה לתעד את אירועי מלחמת עמלק במילה זאת. המצוה של מחיית עמלק עצמה היא קשה להבין כפי שצוין קודם. מידה נוספת של תמיהות מובאת כאן בשפה הקצרה והנעולה של כי יד על כס קה. כמתואר לעיל, המסר הסתום ייפתח בעתיד לאחר שעמלק יושמד כך שכס יוכל להתרחב לכסא וקה תוכל להתרחב עד שם ה' המלא. יש לזכור את הרעיון הזה לנצח כפי שמודגש במילים "כתב זאת זכרון בספר .... כי מחה אמחה את זכר עמלק מדר דר".

 

מעניין לציין שאנו רואים את טבעה הנצחי של מחיית עמלק שבא לידי ביטוי בגמרא הבאה, בה אסתר ביקשה מהחכמים לכלול את המגילה בתורה שבכתב. המילה "בספר" בפרשת ויבא עמלק משמשת בסיס להכללת מגילת אסתר בתנ"ך.

מגילה ז.

שָׁלְחָה לָהֶם אֶסְתֵּר לַחֲכָמִים כִּתְבוּנִי לְדוֹרוֹת שָׁלְחוּ לָהּ הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים שִׁלֵּישִׁים וְלֹא רִבֵּעִים העַד שֶׁמָּצְאוּ לוֹ מִקְרָא כָּתוּב בַּתּוֹרָה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר כְּתֹב זֹאת מַה שֶּׁכָּתוּב כָּאן וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה זִכָּרוֹן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּנְּבִיאִים בַּסֵּפֶר מַה שֶּׁכָּתוּב בַּמְּגִלָּה וכְּתַנָּאֵי כְּתֹב זֹאת מַה שֶּׁכָּתוּב כָּאן זִכָּרוֹן מַה שֶּׁכָּתוּב בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה בַּסֵּפֶר מַה שֶּׁכָּתוּב בַּנְּבִיאִים דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר כְּתֹב זֹאת מַה שֶּׁכָּתוּב כָּאן וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה זִכָּרוֹן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּנְּבִיאִים בְּסֵפֶר מַה שֶּׁכָּתוּב בִּמְגִילָּה

 

 

 

חיזוק ידים / רפיון ידים

 

מגילת אסתר: קשה למצוא סימן בפסוקי מגילת אסתר אם הגזירה להשמיד את היהודים היתה משורשת בחולשת עשיית המצוות שלהם. אנו כן רואים שהתרגום על אסתר ד:א אומר: "הֵיכְדֵין אִתְכְּתִיב וְאִתְחַתִּים בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא עַל עֵיסַק דְאִתְהַנִיאוּ מִן סְעוּדְתֵיהּ דַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" - שהיהודים נענשו בגלל ההנאה שהפיקו מהסעודה של אחשורוש.

 

הגמרא במגילה יב. מתעד את הדיון הבא שבו רבי שמעון בר יוחאי מציע סיבה נוספת:

שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי מִפְּנֵי מָה נִתְחַיְּיבוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כְּלָיָה אָמַר לָהֶם אִמְרוּ אַתֶּם אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אִם כֵּן שֶׁבְּשׁוּשַׁן יֵהָרְגוּ שֶׁבְּכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אַל יֵהָרְגוּ אָמְרוּ לוֹ אֱמוֹר אַתָּה אָמַר לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁהִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם

 

רש"י שם מעיר כי הכוונה היא ליהודים שהשתחוו לאליל בימי נבוכדנאצר.

 

הדברים הבאים מראשית ספר עזרא דנים באירועים שהתרחשו במקביל לאירועי המגילה שבהם נחלשו המאמצים לשקם את בית המקדש:

"ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה….וסכרים עליהם יועצים להפר עצתם….ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים"

 

לאור זאת ובשילוב עם הידיעה שחז"ל אומרים כי בסעודה נשתמשו כלי בית המקדש ע"י אחשורוש, אפשר אפילו לחשוד שהיכולת ליהנות מהסעודה בזמן שזה קורה, מעידה על לב אבן ורפיון ידים אמיתיים לגבי התקוה לבנות מחדש את המקדש.

 

החל מפרק ד, אנו רואים היפוך של זה עם חיזוק ידים המבוסס על תשובה, תענית, תפילה, ומסירות נפש.

 

בנוסף, הרעיון של קדימות וזריזות בקשר לחיזוק ידים ממלא תפקיד גדול בהלכות פורים ומקרא מגילה. הרעיון להקדים הקריאה עד יא אדר. הרעיון למרות שלכאורה כל אדר היה מתאים לקריאת מגילה, ההלכה המבוססת על "לא יעבור" מגבילה אותנו לעשות זאת לא אחרי ט"ו באדר. בנוסף, מעניין שכאשר איזה תענית נדחה, תענית אסתר היא הצום היחיד שאנו דוחפים למועד מוקדם יותר.

 

 

ויבא עמלק: זהו מוקד הנושא של רפיון וחיזוק ידים העובר דרך קריאה זו וגם דרך פרשת זכור ומגילת אסתר.
שמות יז.א "...ויחנו ברפידים ואין מים…..ומטך….קח בידך...ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם…..ומטה האלקים בידי…..והיה כאשר ירים ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו גבר עמלק.  וידי משה כבדים….תמכו בידיו…...ויחלש יהושע את עמלק….כי יד על כס קה מלחמה לה' בעמלק מדר דר."
 
מאמרים הבאים ממדרשים וש"ס מצביעים שבלב העניין היתה חלישות בתורה ו/או מצוות מצד כלל ישראל.
מכילתא דרשב"י - דורשי רשומות אומרין אין רפידים אלא רפין ידים לפי שריפו ידיהם של ישראל מן התורה לפיכך בא עליהן שונא שאין השונא בא [אלא] על החטא ועל העבירה
 
בכורות ה: ועוד שאלתיו מאי לשון רפידים ואמר לי רפידים שמה כתנאי ר' אליעזר אומר רפידים שמה ר' יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה וכן הוא אומר (ירמיהו מז, ג) לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים
 
מדרש לקח טוב: וילחם עם ישראל ברפידים. על שרפו ידיהם מן המצות
 
אבל ראה כאן מבט אחר על רפיון ידים:
מכילתא דרשב"י - וידי משה כבדים .....ר' אלעזר המודעי אומר מיכאן שאין מרשלין לדבר מצוה שאלו אמר לו משה ליהושע בחר לי אנשים מיד לא בא לידי צער ההוא אלא אמר למחר
 
רש"י שמות יז.יב ע"פ מכילתא "וידי משה כבדים. בשביל שנתעצל במצוה ומנה אחר תחתיו נתייקרו ידיו"
 
מעניין שאנחנו רואים גם חיזוק ידים, קדימות וזריזות שליליים המיוחסים לעמלק
במדבר כד.כ "וירא את עמלק וישא משלו ויאמר ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד"
 
רש"י שמות יז.יד ע"פ תנחומא "כתב זאת זכרון. שבא עמלק להזדווג בישראל קודם לכל האומות", במדבר כד.כ "ראשית גוים עמלק. הוא קדם את לכם להלחם בישראל, וכך תרגם אונקלוס..."

 

 

היפוך

 

מגילת אסתר: זה מאוד נושא בסיסי כאן ואפילו המונח "מגילת אסתר" רומז למושגים ההפוכים של גילוי הנסתר.

 

(אסתר ט:א) וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם

(אסתר ט:כב) כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים

(אסתר ט:כה) וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ

 

אנו רואים רעיונות רבים של היפוך כפי שכתוב בפיוט של "אשר הניא"

גָּאָה בְּעָשְׁרוֹ וְכָרָה לוֹ בּוֹר, וּגְדֻלָּתוֹ יָקְשָׁה לּוֹ לָכֶד:

דִּמָּה בְנַפְשׁוֹ לִלְכֹּד וְנִלְכַּד, בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד וְנִשְׁמַד מְהֵרָה:

:                                                                                  

עָמַד בִּעָשְׁרוֹ וְנָפַל בְּרִשְׁעוֹ, עָשָׂה לוֹ עֵץ וְנִתְלָה עָלָיו:

פִּיהֶם פָּתְחוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי פוּר הָמָן נֶהְפַּךְ לְפוּרֵנוּ:

 

ניגודים נוספים שיש לציין: אסתר היתומה קמה להיות מלכה. מרדכי, שהיה מיועד לתלייה, הופך להיות משנה למלך. השמחה האישית של המן הופכת בן לילה לאבילות כשהכבוד שהוא מתכנן לעצמו מוענק לאויב שלו.

 

ויבא עמלק: אנו רואים את ההפכים הבאים המציינים מה קורה כשיש חיזוק ידים לעומת מה שקורה כשיש רפיון ידים:

" והיה כאשר ירים ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו גבר עמלק"

השווה גם את התיאור של מעשה עמלק כשהם התקיפו לראשונה, כפי שניתן לראות מפרשת זכור, "ואתה עיף ויגע", בניגוד לתיאור של אחרי עמלק מובס, ויחלש יהושע את עמלק.

 

 

קווי דמיון לארבעת הפרשיות הבודדות

 

שקלים

מגילת אסתר: במקרה הבא, הנוגע להפטרה של פרשת שקלים, אנו מוצאים את הפעמים היחידים בתנ"ך שאחרי שורשים כסף אשר באה המילה על. כאן המטרה החיובית של מלך יהואש בארגון תרומות המוניות של כסף למקדש (אוצר של מלך ה' כביכול) מנוגדת להצעתו המרושעת של המן לספק כסף לאוצר המלך. בנוסף כאן, הוא המונח הנדירה פרשה שמופיע רק במגילת אסתר כאן ושוב אחר כך בפרשת גדולת מרדכי. משחק מילים מפתה יהיה אם שפרשת הכסף מזכיר לנו בקלות את פרשת שקלים שלפי חז"ל קשורה בצורה כה מורכבת להצעת כסף של המן.

(מלכים ב יב:ה) וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל הַכֹּהֲנִים כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יוּבָא בֵית ה' כֶּסֶף עוֹבֵר אִישׁ כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ כׇּל כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב אִישׁ לְהָבִיא בֵּית ה'

(אסתר ד:ז) וַיַּגֶּד לוֹ מׇרְדֳּכַי אֵת כׇּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם

 

בדמיון הבא, אולי משכנע יותר, גם בהפטרה, אנו מוצאים את המונח כסף המשויך לביטוי הסמוך על ידי עשי המלאכה. אמנם מדובר בתרומה המונית של כספים לבדק הבית בימי מלך יהואש, אך המקום היחיד האחר בתנ"ך שזה מופיע הוא במהלך אירוע דומה בימי מלך יאשיהו.

(מלכים ב יב:יב) וְנָתְנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן עַל יד יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הפקדים הַמֻּפְקָדִים בֵּית ה' וַיּוֹצִיאֻהוּ לְחָרָשֵׁי הָעֵץ וְלַבֹּנִים הָעֹשִׂים בֵּית ה'

(אסתר ג:ט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ

 

ויבא עמלק: לא קל למצוא ניסוחים דומים בין קריאות פרשת שקלים לקריאה של פורים. אחד המופיע בהפטרה אכן מחזיק בדמיון בולט לקטע מכריע בסיפור עמלק וכתוצאה מכך ההופעות היחידות בתנ"ך של המילה כי מתרחשת בסמיכות לרצף של התבנית יד* בצמוד למילה על , בצמוד לתבנית *כס*. במקרה זה, הרצפים מופיעים בסדרים הפוכים:

(שמות יז:טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר

(מלכים ב יב:טז) וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים

 

הדמיון הבא בין קריאה של פורים לתחילת פרשת כי תשא הוא נושא יותר הכרוך ברמז לנוכחות אפשרית או היעדר מספירת ראש של צבא בני ישראל לפני מלחמתם עם עמלק.

 

הפעם הראשונה שקיבלו גודל אוכלוסייה לבני ישראל בעקבות יציאת מצרים נמצאת כאן בפרשת בא

"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי.....וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כׇּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."

 

על כך, מגיב מכילתא דרשב"י: רגלי: עושה מלחמה שזה היה ספירת חיילים. כמו כן מספרים לנו על מפקד הצבא בתחילת ספר במדבר, כאשר הספירה מביאה לסכום של 603,550:

(במדבר א:ג) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.....מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כׇּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם.....

שם מעיד ר' יוסף בכור כי הכוחות נספרים כהכנה רגילה ליציאה למלחמה שהייתה מתרחשת למטרות כיבוש הארץ אלמלא התרחשה מעשה המרגלים:

(א-ב) באחד לחדש השני – חדש אחד אחר הקמת המשכן.....צוה למנות את החיילות שיחנו סביב למלך ושראויין להלחם. וחילק{ם} .....ודרך כשרוצה להכניסן במלחמה, לימנות הצבא, .....כדכתיב: ויפקדם בבזק (שמואל א י"א:ח'), ויפקדם בטלאים (שמואל א ט"ו:ד').....וכן צוה הקב"ה לימנות את חילו.....כי בעשרים בחודש זה נסעו להתקרב להלחם בכנענים, אלא שמנעום המרגלים.

 

זה עשוי לשפוך אור על המונח נגף שנמצא בפסוק שלנו, שבדרך כלל אנו מתפרשים כמצב כללי של מגפה שתתרחש בספירה בלתי הוגנת של אנשים הדומה למה שקרה בתקופת דוד המלך:

(שמות ל:יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם..... כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה.....

 

אז זה לא כל כך מוזר שהחזקוני מעיר את ההערה הבאה (ברוח דומה אך עם ניסוח שונה מהערה קודמת של אבן עזרא) שהנגף כאן יכול להצביע על כך שנתינת המחצית השקל יכולה לשמש כהגנה מפני נפגעי מלחמה במהלך מפקד שנערך כהכנה למלחמה:

ויש מפרשים ולא יהיה בהם נגף לא ינגפו לפני אויביהם. בפקד אתם בצאתם למלחמה.

 

הנוסח לא ינגפו לפני אויביהם של החזקוני מזכיר מאוד את הנוסח בפסוק הבא המספר מה קרה אחרי החטא המרגלים:

(במדבר יד:מג) אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם

 

הנוסח גם דומה מאוד ל: וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף הנ"ל המופיע בפרשת שקלים ועם המימד הנוסף להכניס שהנגף יכול לקרות דרך עמלק.

 

מטבע הדברים, זה יביא מישהו לתהות אם יש כאן קשר טבעי לקריאה של פורים המתעדת את המלחמה הראשונה שבה לחמו בני ישראל, כאשר משה מורה ליהושע לבחור גברים למלחמה נגד עמלק:

(שמות יז:ט) בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק

 

האם יתכן שהעדר מצוות מחצית השקל גרם כלשהו להפסדים שהם סבלו לפני פקודת משה ליהושע או אפילו בהפסדים המשתמעים שיכולים היו להתרחש כאשר משה הוריד את ידיו לפני שקיבל תמיכה מאת אהרן וחור? בכל זאת, הקשר המוצג לעיל פותח את האפשרות להרחיב את הרעיון של חז"ל שהשקלים שלנו משמשים הגנה במלחמה הארוכה ההיסטורית נגד עמלק.

 

 

זכור

 

מגילת אסתר: פרשת זכור היא החברה בארבעת הפרשיות העולות בראש כשותף הטבעי לפורים. אנו מקשרים את המן עם עמלק בשל היותו מתואר כהאגגי חמש פעמים במגילה, וגם השם אגג מוזכר שבע פעמים בהפטרה של זכור כמלך עמלק בתקופת שמואל ושאול. הפעם האחר היחידי שהשם אגג מופיע בתנ"ך הוא כאשר במדבר כד:ז בלעם אומר "וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ", מה שמעיד בפנינו שאגג היה תמיד השם ששימש למלך עמלק כמו שפרעה תמיד היה השם של מלך מצרים.

 

הנוסח המשותף הבא בין זכור למגילה כבר הוזכר לעיל בקשר למדרש המביא השוואה בין השניים. במקרה זה, השורשים הרצופים אשר קרה מופיעים באותה פסוק כמו המילה כל, רק בשלושת המקרים הבאים בתנ"ך:

(דברים כה:יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים

(אסתר ד:ז) וַיַּגֶּד לוֹ מׇרְדֳּכַי אֵת כׇּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם

(אסתר ו:יג) וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכׇל אֹהֲבָיו אֵת כׇּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מׇרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו

 

בחיבור ההדוק מאוד הבא של ההפטרה, אנו מוצאים את ההופעות היחידות בתנ"ך של רצף השורשים מלך, נתן, רעה, טוב ואחריו מילה בדפוס ממ* שמופיעה ממש בסוף פסוק, שבו אנו מוצאים העברת המלכות משאול ומושתי.

(שמואל א טו:כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ

(אסתר א:יט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה

 

ויבא עמלק: זה לא מפתיע למצוא את הקשר הייחודי הבא לפרשת זכור:

(שמות יז:יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם

(דברים כה:יט) וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכׇּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח

 

גם אנו מוצאים את הדמיון הייחודי הבא להפטרת פ' זכור, כאשר רצף דפוסי המלים הבאים מופיע בכל אחד מהם: (ראש פסוק)וי*ש, את, עמלק, ואת, *עמ*, "לפי חרב"(סופ פסוק)

(שמות יז:יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב

(שמואל א טו:ח) וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כׇּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב

 

 

 

פרה

 

מגילת אסתר: כאן אנו מוצאים את המופעים היחידים בתנ"ך של המילה אפר המופיעה בקשר הדוק לביטוי "את בגדיו":

 

(במדבר יט:י) וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם

(אסתר ד:א) וּמׇרְדֳּכַי יָדַע אֶת כׇּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מׇרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה

 

המילים לכביסה ולקריעה מופיעות ביחוס ללבוש בכל מקרה. זה עשוי לגרום לתהייה האם טבילת בגדים המוזכרת בפרה שופכת אור כלשהו על קריעת בגדים של מרדכי. בעוד האחרון בדרך כלל קשור למוות הגורמת לאבילות, אולי יש רמז לכך שבמקביל, פעולה זו שימשה כמשהו דומה למעשה טהרה, ליטהר מהטומאה הנובע ממוות, שכן השמדת כלי או בגד יכולה להסיר את הטומאה שלה. בדיוק כפי שאנו רואים בתשעה באב היכן שיש שילוב בין המושגים אבילות ותשובה, אולי קריעת בגדים כ"טהרה" יכולה לסמל מעשה של תשובה.

 

כבר ראינו לעיל את הדעה החלופית של הירושלמי במגילה שקובעת במקום שיש בו הפסקה גדולה בין פורים לפרשת החודש כדי שיהיה הפסקה, יש לקרוא את פ' פרה בשבת מיד לאחר פורים. זה מציין מין כלשהו של חיבור. ואכן, מכל ההלכות של אדר, יש נטייה להקדים דברים ואנחנו פוסקים כדעה שדוחים פ' פרה ולקשר אותה עם פ' החדש. ובכל זאת עלינו לבחון את הצד השני.

 

שנים רבות, תהיתי לגבי האפשרות ל"לשון נופל על לשון" של פורים\פרים בגלל קרבתו של חג פורים לפרשת פרה.

 

מלבד מספר פעמים שהמילה פור מוזכרת במגילה, נראה שקיימות מילים הקשורות לזה כמו כאן:

(ישעיהו כד:יט) רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ

נראה שזו הסכמה של רוב המפרשים שזו לשון של חלקים\חלוקה. משפחת המילים המתחילה בפ,ר מסתעפת לכמה צורות המציינות חלוקה או פריצה/התפשטות למרחק לחלקים רבים.

 

זה קשור גם ללשון "הפרה" שאנו רואים בקשר לנדרים איך שהוא פועל כביטול בזמן שהפעולה ההפוכה היא קיום. אנו רואים שפה זו בולטת בשורה הראשונה של הפיוט שנאמר לאחר קריאת המגילה:

אֲשֶׁר הֵנִיא עֲצַת גּוֹיִם, וַיָּפֶר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים

 

כבר הזכרתי לעיל את הקשר בין פ,ר ללשון חולשה כפי שמצוין במונח חלש (המוזכר בישעיה יד:יב ובמשנה שבת כג:ב) והקשר שלו לגורל ופור. הרעיון של התפרקות יכול להזין את מושג הזה של חולשה. פרה אדומה המייצג מוות יכול לסמל את האנושות בחולשתה ההכי נמוכה והתמוטטות למפרטים זעירים של אפר (גם פ,ר) ניזונה למושג חולשה והתמוטטות.

 

לאחרונה הבחנתי ביחס בין פור לפרה שנידונו במובן נסתר, כאשר בליקוטי מוהר"ן, רבי נחמן מברסלב קושר שתי מאמרים שונים של רבי חיים ויטאל בשם האריז"ל כדי לשייך את לשון פור ללשון של אפר ופרה. לכל אחד יש שורשים בפ,ר שיש לו את הגימטריה 280 ששווה למנצפ"ך ומייצג את גבורת ה' ומתחבר למושג הנסתר של פ"ר דינים שאינני יכול להסביר בגלל חוסר היכרותי. באופן הזה, המן אולי חשב שהוא מחליש את כלל ישראל במקביל שהוא נכנס למלכודת גבורת ה' שמחכה לו.

 

באופן מעניין, אפשר לחוש שפע עשיר של מילים במגילה שיש בהן גם פ, ור כגון: פרס, פרתמים, תפארת, כרפס, רצפת, ספר, פור, מפזר, מפרד, אחשדרפנים, אפר, פרשת, פרשנדתא, פורתא, פרמשתא, פרזים, פורים

 

מתוך כל ארבעת הפרשיות וכל חלקי התורה האחרים שנדונו במאמר זה (מלבד סיפור יוסף שיידון בהמשך), לפרשת פרה יש את הרשימה המגוונת ביותר של מילים פ,ר הכוללות: פרה, שרף, פרש, אפר, עפר (וגם פרי, חרפת, אם אתה כולל את ההפטרה).

 

לפרטים נוספים ניתן לראות שער הפסוקים/יתר כתובים על תהילים קמז:טז וגם פרי עץ חיים שער ר"ח חנוכה ופורים פרק ו: ד"ה הפיל פור במיקומים הבאים:

https://he.wikisource.org/wiki/שער_הפסוקים/יתר_כתובים

https://he.wikisource.org/wiki/פרי_עץ_חיים_שער_ר"ח_חנוכה_ופורים_פרק_ו

 

לרעיון החלוקה והפיצול באופן כללי, יכול להיות הצד השני כיוון שחלוקה יכולה להוביל לצמיחה במספר. זה יכול להמשיך לרעיון של "ונהפוך הוא" בזוגיות של "דבר והיפוכו" שדנו בהם, ואולי אפשר לומר שכלל ישראל ועמלק הם צדדים מנוגדים לאותו מטבע.

 

אנו רואים הפכים מומחשים בכיצד שתוכניות של המן התהפכו.

 

בדיוק כמו שאפר פרה יכול להיות מטמא או מטהר ותלוי אם משתמשים בו כראוי או לא כהוגן, הפור של המן שגרם בתחילה לאבילות עבורנו ושמחה עבור המן, הפך כפי שאנחנו רואים בפסוקים הבאים:

(אסתר:ה:ט) וַיֵּצֵ֤א הָמָן֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שָׂמֵ֖חַ וְט֣וֹב לֵ֑ב

(אסתר:ו:יב) וַיָּ֥שׇׁב מׇרְדֳּכַ֖י אֶל שַׁ֣עַר הַמֶּ֑לֶךְ וְהָמָן֙ נִדְחַ֣ף אֶל בֵּית֔וֹ אָבֵ֖ל וַחֲפ֥וּי רֹֽאשׁ

 

(אסתר:ד:ג) וּבְכׇל מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֗ה מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ אֵ֤בֶל גָּדוֹל֙ לַיְּהוּדִ֔ים וְצ֥וֹם וּבְכִ֖י וּמִסְפֵּ֑ד שַׂ֣ק וָאֵ֔פֶר יֻצַּ֖ע לָֽרַבִּֽים

(אסתר:ט:כב) וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב

 

מהפך נוסף היה שפורו של המן הפך ל"קימו וקבלו" מצדנו - ניסיון להשמיד את התורה ואת עמה שגורם לחידוש התורה יותר חזק מהר סיני.

 

הגרלה המייצגת חוסר החלטה, וחולשה המייצגת אקראיות וחוסר השגחה, הפכה לסמל של השגחת ה' הפועלת בדרך נסתר.

 

 

 

ויבא עמלק: קשר המתייחס לפ' פרה ניתן למצוא בפסוקים היחידים בתנ"ך המכילים את המילה ומזה ואת התבנית *דיו ואחריה המילה עד ואת התבנית ה* בסוף הפסוק. במקרה זה, יש למילים הכלולות בתבנית ה* משמעות דומה מאוד:

 

(שמות יז:יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ

(במדבר יט:כא) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב

 

 

 

החדש

 

מגילת אסתר: קשר בין פסוקים בולטים מאוד באסתר ובהחדש קיים בפסוקים ייחודיים אלה בתנ"ך המכילים רצף שורשים של חדש ואז ראש ואז הוא ואז חדש ואז שנה

 

(שמות:יב:ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה

(אסתר:ג:ז) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר

 

בזה, יש לנו ההופעות היחידות בתנ"ך של הביטוי "ארבעה עשר" ואחריו לחדש, איפה שהשורש יום צמוד למילים האלה, ושורש קהל נמצא בפסוק. גם שימו לב לנוכחותן של המילים הדומות "ושחטו" ו"ויהרגו". שתי הארבע-עשרה יישארו כמו ימים טובים בלוח השנה היהודי בצורה של יום קרבן פסח ויום פורים.

 

(שמות:יב:ו) וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם

(אסתר:ט:טו) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ היהודיים הַיְּהוּדִ֣ים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁ֗ן גַּ֠ם בְּי֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וַיַּֽהַרְג֣וּ בְשׁוּשָׁ֔ן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָׁלְח֖וּ אֶת יָדָֽם

 

 

ויבא עמלק: כאן יש לנו קשר להפטרת פ' החדש עם המופעים הייחודיים כשהמילה כאשר מגיעה בתוך שתי מילים לפני ידו בנוסף לקרבת שורש המבוסס על נח.

 

(שמות יז:יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק

(יחזקאל מו:ז) וְאֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה מִנְחָה וְלַכְּבָשִׂים כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה

 

 

קושרים את הכל ביחד

 

מעניין לציין שההתקדמות ההדוקה הבאה תפסה את עיניי במגילת אסתר, שבנקודה מכריעה במגילה, אפשר שקיים רמזים לארבעת הפרשיות בסדר הפוך - אולי סמלי ל"ונהפוך הוא":

 

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן.....וַיֹּאמֶר הָמָן .....אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה.....וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ (ג:יב) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ.....וַיִּכָּתֵב כְּכׇל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן.....נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ

 

כאן יש לנו התייחסויות ורמזים לעצם המצוות שארבעת הפרשיות הצביעו עליהן:

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן - קשר ברור מאליו להחדש הזה לכם ראש חדשים

הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל - חיבור ל"זאת חקת התורה ..... ויקחו אליך פרה אדמה ..... ושרף את הפרה", איפה שחיבור פור\פרה מוסבר לעיל

לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים - קשר המזהה בבירור את המן כאחד הקשור למצוות מחיית עמלק.

הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ.....וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶלֶךְ - חיבור ל"זה יתנו ..... מחצית השקל ..... ולקחת את כסף הכפרים" ולמושג המצווה הזו להיות בצורה של מטבע (באמת, מצווה זו נרמזה גם מעט קודם לכן עם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול כפי שצוין מחז"ל)

 

 

 

תוכן הענינים
הרקע: חיבורים ליוסף

 

זה ידוע שיש קשרים רבים בין מגילת אסתר לסיפורו של יוסף. הדמיונים הבאים מובאים במדרשים, אך זוהי תמצית זעירה, שכן במהלך מאות שנים יש מי שהבחינו עשרות ועשרות קווי דמיון אחרים.

 

המדרשים הבאים מדגישים את הדמיון בניסוח ובאירועים ביוסף שניתן למצוא גם במגילת אסתר בנוגע לניסיון של יוסף, עלייתו של יוסף לשלטון, המילה "אף" שנשתמש ע"י שר האופים, ומכירת יוסף למצרים:

 

בראשית רבה ז:ו (ובאסתר רבה ז:ז בשינוי לשון)

וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם (בראשית לט, י), רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי בִּנְיָמִין אָמַר בָּנֶיהָ שֶׁל רָחֵל נִסָּן שָׁוֶה וּגְדֻלָּתָן שָׁוָה, נִסָּן שָׁוֶה, וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם, (אסתר ג, ד): וַיְהִי כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם. (בראשית לט, י): וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ (אסתר ג, ד): וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם. וּגְדֻלָּתָן שָׁוָה (בראשית מא, מב): וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ, (אסתר ח, ב): וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ. (בראשית מא, מב): וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף, (אסתר ח, ב): וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדְּכָי. (בראשית מא, מב): וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ, (אסתר ו, ט): וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס וגו' וַיִּקַּח הָמָן וגו'. (בראשית מא, מב): וַיָּשֶׂם רְבִיד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ, (אסתר ח, ב): וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדְּכַי עַל בֵּית הָמָן. (בראשית מא, מג): וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ, (אסתר ו, ט): וַיַּרְכִּיבֵהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר. (בראשית מא, מג): וַיִּקְרָאו לְפָנָיו אַבְרֵךְ, (אסתר ו, יא): וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה וגו'.

 

בראשית רבה יט:ב

וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים (בראשית ג, א), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן סַנְסָן אַרְבָּעָה הֵן שֶׁפָּתְחוּ בְּאַף וְנֶאֶבְדוּ בְּאַף, וְאֵלּוּ הֵן, נָחָשׁ, וְשַׂר הָאוֹפִים, וַעֲדַת קֹרַח, וְהָמָן. נָחָשׁ (בראשית ג, א): וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף. שַׂר הָאוֹפִים (בראשית מ, טז): אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי. עֲדַת קֹרַח (במדבר טז, יד): אַף לֹא אֶל אֶרֶץ. הָמָן (אסתר ה, יב): אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר

 

מדרש תהלים י:ג (ובאסתר רבה ז:כה בשינוי לשון)

אמר הקדוש ב"ה לשבטים אתם מכרתם אחיכם מתוך מאכל ומשתה שנאמר (בראשית לז כה) וישבו לאכל לחם. הרי בניכם נמכרים בשושן מתוך אכילה ושתיה שנאמר (אסתר ג טו) והמלך והמן ישבו לשתות.

 

מכיוון שראינו קשר בין ארבעת הפרשיות לקריאות של פורים, יהיה מעניין לבחון את סיפורו של יוסף בכדי לקבוע אם יש לו קשרים לארבעת הפרשיות. נקודת מוצא טובה תהיה לחקור האם הנושאים העיקריים שכבר מצאנו כמשותפים לארבעת הפרשיות ולקריאות פורים נמצאים בסיפורו של יוסף. זה יהיה משמעותי מכיוון שהוא יגלה שארבעת הפרשיות והקריאות של פורים מדברות על הטווח הרחב של היסטוריית היהודית מעבר לעתיד. כזה נרמז לעיל כשדברנו על הרעיון של "זאת חקת התורה" ופרה האדומה.

 

מלכות

כשנולד יוסף, יעקב ראה לנכון לבקש מלבן רשות לחזור לארץ כנען. התרגום יונתן מושפע ממדרש על פי נבואה בעובדיה, כי צאצאיו של יוסף ייקחו, בסופו של דבר, תפקיד מנהיגי במאבק נגד צאצאי עשו ואולי בעמלק.

תרגום יונתן – בראשית ל:כה

וַהֲוָה כְּדִי יְלֵידַת רָחֵל יַת יוֹסֵף וַאֲמַר יַעֲקב בְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְבֵית יוֹסֵף עֲתִידִין לְמֶהֱוֵי כְּשַׁלְהוֹבִיתָא לְגַמְרָא יַת דְבֵית עֵשָו אָמַר מִכְּעַן לֵית אֲנָא מִסְתְּפֵי מִן עֵשָו וְלִגְיוֹנוֹ וַאֲמַר לְלָבָן שַׁלְחֵנִי וְאֵיהַךְ לְאַתְרִי וּלְאַרְעִי

 

בבא בתרא קכג:

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי חֶלְבּוֹ מֵרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי כְּתִיב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וְגוֹ׳ מַאי שְׁנָא כִּי אִתְיְלִיד יוֹסֵף אֲמַר לֵיהּ רָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁאֵין זַרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו נִמְסָר אֶלָּא בְּיַד זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְגוֹ׳

 

(עובדיה א:יח) וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר

 

אחרי כן, אנו רואים את חלומותיו של יוסף להיות מושל על אחיו. יוסף הופך להיות משנה למלך במצרים. על פי המדרש הבא על "ויקם מלך חדש", יוסף הפך למלך ממש של מצרים עד סוף ימיו.

 

פרקי דרבי אליעזר יא

עשרה מלכים משלו מסוף העולם ועד סופו מלך ראשון זה הב"ה.....השלישי זה יוסף שמשל מסוף העולם ועד סופו שנ' וכל הארץ באו מצרימה. באו מצרים אין כתיב כאן אלא מצרימה. היו המס שלהם ומנחותיהם לשבור בר מיוסף שארבעים שנה היה משנה למלך וארבעים שנה מלך לעצמו שנ' ויקם מלך חדש על מצרים.

 

בסופו של דבר, אנו רואים מלכות בקרב צאצאי יוסף, כגון יהושע, מלכות ישראל, ולבסוף עם משיח בן יוסף.

 

זה, זאת; מצווה תמוהה; התקדמות הסתר פנים\סוד לגלוי פנים; זכירה או שמירה כדי לנצור את הרעיון

אם משהו הקשור ליוסף ישתלב בתבנית זאת, זה היה המקום בו הוא מצווה על אחיו להקשיב לחלומותיו איפה שהוא רואה חזון של מלכות לעצמו. "שמעו נא", ביטוי המופיע שתים עשרה פעמים אחרות בתנ"ך, מוזכר על ידי מדרשים ומפרשים רבים כבעיקר לשון של תוכחה – "האזינו עכשיו!" - שמוזהרים המקבלים להקשיב לטובתם. בשלב מוקדם זה, נראה מוקדם יותר מדי מאוד שיוסף ידבר כך אל אחיו. אנו רואים את השימוש במונח "החלום הזה" גם כאשר יוסף מספר את החלום הראשון לאחיו, וגם כאשר יעקב מגיב לחלום השני.

(בראשית לז:ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי

(בראשית לז:י) וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ אָרְצָה

זה היה כל כך קשה להבין, שזה הוביל לשנאה מוגברת מצד האחים ואפילו יעקב נזף בתחילה ביוסף על שהזכיר זאת.

 

לחלומות היה חלק ברור של סוד מכיוון שהם לא יתגשמו עד שיוסף גילה את זהותו למשפחתו כעבור 22 שנים.

 

מאפיינים נוספים של סוד, הסתר, והלא-נודע ניתן לראות בשימוש החוזר במונח לא ידע:

.....כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא.....וַיַּעֲזֹב כׇּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה.....וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת..... וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה.....וְלֹא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב.....וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף.....לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ.....הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי.....וַיָּקׇם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף.....

 

זכירה ושמירה נוכחים גם כאן. לאחר התוכחה הראשונה, יעקב מאמין בחלום להיות נבואי וממתין למימושו. עשרים ושנתיים אחר כך יוסף מבין שחלומותיו מאז התגשמו.

(בראשית לז:יא) .....וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר

(בראשית מב:ט) וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם.....

לחלומותיו של יוסף ולפרשנויות על חלומות אחרים היו מסרים לטווח קרוב במהלך חייו, הודעות מונח-ביניים בזמן יציאת מצרים, והודעות ארוכות טווח גם לעתיד. דוגמה אחת היא, כיצד על פי המדרש, הצהרתו של יוסף של "וְהִנֵּה הַשֶׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" התגשמה בזמן צאצאו יהושע, כשהשמש והירח עמדו בשבילו.

בראשית רבה פד:יא

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר יְהוֹשֻׁעַ לַשֶּׁמֶשׁ, עַבְדָא בִישָׁא לָאו זְבִינַת יָתֵךְ בְּכַסְפֵּיהּ דְּאַבָּא אַתְּ, לֹא כָךְ רָאָה אַבָּא אוֹתְךָ בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וגו' מִשְׁתַּחֲוִים לִי, אַף אַתְּ דֹּם מִלְּפָנַי, מִיָּד (יהושע י, יג): וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ עָמָד.

 

 

חיזוק ידים \ רפיון ידים

אנו מרגישים ירידה ועלייה בעניינים האלו לאורך חייו של יוסף. בתחילה, הוא מכהן בתפקיד מנהיגותי על ידי יעקב. רפיון ידים אפשרי היה להשתמש בכח כזה לרעה על ידי הבאת דבה רעה על אחיו, ועל ידי הגדת חלומותיו לאחיו בצורה קשה מדי. רפיון מובהק היה שנאת האחים אליו שהובילה למכירת יוסף שהיתה לה השפעה צורמת על כלל ישראל לעתיד. רפיון אפשרי נוסף היה כאשר יוסף התמקם במצב מסוכן עם אשת פוטיפר. הנטייה החלה להסתובב עם מקרים של חיזוק ידים בכשיוסף ברח מאשת פוטיפר, ואח"כ זיהה והכריז כי חלומותיהם של שר המשקים, שר האופים ופרעה הם ממוצא אלוקי. כתוצאה מכך, יוסף הופך להיות משנה למלך. בצד של האחים, חיזוק ידים שלהם כללו את יהודה שהודה על האמת מול תמר, האחים החזירו כסף משנה לבית יוסף, ולבסוף קבלה הנעלה של ערבות בידי יהודה מטעם בנימין. האחרון יבטיח לו לבסוף את תפקיד מלכות ישראל. יוסף ממשיך בדרכו של חיזוק ידים בכך שהוא לא נטר רגשים רעים נגד אחיו, ומכלכל אותם במצרים כשהוא מבין שכל האירועים שקורים להם הוסמכו על ידי ה' למטרה.

 

אנו ממש רואים את השימוש במילה יד לרעה או לטובה בחלק מנקודות זמן העיקריות שהוזכרו לעיל. אולי תבחין במשמעות נוספת בחלק מהמקרים המודגשים:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.....לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ.....וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ.....וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה.....וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה. וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ.....וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח.....וַיַּעֲזֹב כׇּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף.....וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו.....וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי.....וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנׇס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.....וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כׇּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר.....אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ.....וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ.....וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא.....וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן.....וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ. וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבׇּר אֹכֶל.....וַיֹּאמֶר יְהוּדָה.....הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ.....הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד....וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ.....וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם.....וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.....וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.....וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל

 

 

היפוך

אנו רואים את מושג היפוך מספר פעמים בקשר ליוסף. המונח "צפנת פענח" בעצמו מייצג הפכים.

 

הוא מתחיל את החיים כשר משנה ליעקב, ואח"כ נמכר לעבדות, ולבסוף נכלא על מעשה שהוא לא בצע. מאוחר יותר, כאשר שר המשקים ושר האופים מציגים בפניו את חלומותיהם הדומים, הם חווים תוצאות הפוכות.

 

ואז שר המשקים שוכח את יוסף במקום לזכור כפי שיוסף ביקש. המדרש שם נכנס למספר פרטים מעניינים ששר המשקים ניסה הכי קשה לזכור בכך שהוא נתן לעצמו תזכורות אבל ה' גרם לו לשכוח:

בראשית רבה פ״ח:ז׳

וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים וגו' כָּל הַיּוֹם הָיָה מַתְנֶה תְּנָאִים וּמַלְאָךְ בָּא וְהוֹפְכָן, וְקוֹשֵׁר קְשָׁרִים, וּמַלְאָךְ בָּא וּמַתִּירָן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ שׁוֹכְחוֹ וַאֲנִי לֹא אֶשְׁכָּחֵהוּ

 

לאחר מכן אנו רואים את שר המשקים מתהפך משכחה לזכרון, ויוסף מפרש את חלומותיו של פרעה על פרות/שבלים רזים לעומת פרות/שבלים שמנים. עכשיו יוסף עובר מלהיות הנמוך ביותר בשפל בכלא להיות משנה למלך. לאחר מכן באים האחים ליוסף והוא מעמיד פניו להשתנות מצב רוח עם האחים: קשה, ואז מסביר פנים, ואז מאשים, ואז גילוי ובכייה. רגע לפני שיוסף גילה את זהותו, האחים חשבו שהכל אבוד וכעת הם משיגים מעין ישועה, ונתמכים בחיים נוחים במצרים.

 

גם לאחר יוסף נפטר, אנו ממשיכים לראות הפכים, כאשר על פי חז”ל, עצמות יוסף נוסעות ליד הארון ברחבי מדבר, לסמל ניגוד הטומאה לצד הקדושה.

תנחומא פ, נשא

ולא עוד אלא שהיה ארונו של יוסף מהלך לפני הארון, ואומות העולם רואין אותו, ואומרין מה טיבו של ארון זה שמהלך עם ארון התורה, וישראל משיבין אותם ואומרים קיים זה מה שכתוב בזה

 

סוטה יג.

וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה והיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו אמרו אחד של מת ואחד של שכינה וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה אמרו קיים זה כל מה שכתוב בזה

 

קווי דמיון לארבעת הפרשיות והקריאות של פורים

 

שקלים

הירושלמי בשקלים מביא דעה שמחצית השקל היא תיקון עבור עבירה של מכירת יוסף באמצעות הצמדה ששקל הוא 20 גרה ויוסף נמכר ב20 כסף

ירושלמי שקלים ט:ב

זה יתנו כל העובר על הפקודים ......ר' ברכיה ר' לוי בשם רבי שמעון בן לקיש לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף יהיה כל אחד ואחד פודה את בנו בכורו בעשרים כסף ר' פינחס בשם ר' לוי לפי שמכרה בכורה של רחל בעשרים כסף ונפל לכל א' וא' מהם טבעה לפיכך יהיה כל אחד ואחד נותן שקלו.

 

הפסוקים הבאים מכילים את המקרים היחידים של *שא את ראש* בתנ"ך שבה הנקודות ב *שא מכילות התקדמות של חיריק-קמץ. מעניין שיש לנו את המצווה של מחצית השקל כדי להגן מפני אסונות הטמונות בנשיאת ראש כפי שנמצא על ידי שר האופים.

(בראשית מ:יג) בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ

(בראשית מ:יט) בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ

(בראשית מ:כ) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכׇל עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו

(שמות ל:יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם

 

בנוסף, הדפוס *לקח*, כסף, "* את בני*", שבו פריטים אלה מופיעים בסמיכות, נמצא באופן ייחודי רק בשני המקומות הללו בתנ"ך.

(בראשית מג:טו) וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף

(שמות ל:טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם

 

 

זכור

הזכרתי לעיל בקשר של יוסף למלכות, שיש לו תפקיד מיוחד במאבק נגד עמלק. בנוסף לכך, הרמזים הבאים ליוסף נמצאים בפרשת זכור.

 

התבנית של השורשים: זכר שכח כאשר "שכח" נמצא בסוף פסוק, היא ייחודית לשני המקומות הללו בתנ"ך כאשר שר המשקים שוכח את יוסף. דמיונות אחרות מצויות, שבשני המקרים, יש ארבע מילים בדיוק המפרידות בין "זכר" ל"שכח", והלשון שכח מתרחש בסוף פרשת השבוע.

(סוף פ' וישב: בראשית מ:כג) וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ

(סוף פ' כי תצא: דברים כה:יט) .....תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח

 

כמו כן, התבנית אשר, *קר*, בדרך, כאשר המונחים נמצאים בסמיכות, היא ייחודית בתנ"ך לשני המקומות הבאים כאשר יעקב דואג לביטחונו של בנימין.

(בראשית מב:לח) וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה

(דברים כה:יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים

 

מגילת אסתר

כיתוב בספר זכרונות, ואחריו הפסק זמן רב מלא שכחה, ואחריו קריאה מאותו ספר זכרונות (שמושפעה על ידי פור נופל) הביא לעלייתו של מרדכי לדרגת משנה למלך. למעלה הבחינו במילה האחרונה של פרשת זכור, "תשכח", המקבילה למילה האחרונה של סיפור יוסף עם חלום של שר המשקים – "וישכחהו". עלייתו של יוסף למדרגת משנה למלך הובאה על ידי בקשה לזכרון, ואחריו הפסק שנתיים מלא שכחה, ואחריו זכרון של שר המשקים (שמושפע על ידי פרות נבלעות). מעניין מאוד שקוראים תמיד את מגילה אסתר במהלך המעבר מפרשת זכור לפרשת פרה מכיוון שזה עשוי להאיר ​​על המעבר מפ 'וישב לפ' מקץ. ליוסף יש הבנה מאת אלוקים בפרות ומרדכי ידע מאת אלוקים אודות הפור. חז”ל מפרשים את "בן פרת יוסף" בכך שיוסף נתגדל דרך הבנת הפרות - אולי מלשון בין-פרת. צייננו קודם כי חז"ל אומרים ששלמה המלך לא הצליח להבין את מעמקי פרה אדומה, אך יתכן שמשה רבינו ורבי עקיבא יוכלו. האם יש אפשרות שגם יוסף יכול (ראה זוהר ג:יד שאינו אומר זאת במפורש, אך מתייחס יוסף לפרה אדומה דרך "בכור שורו")?

 

כמו כן, שים לב שבכל שני המקרים, ההפסק זמן רב מלא שכחה בין שני זכרונות, קרה כדי לגרום לזכרון הסופי להיות בעל השפעה מתוזמנת בדיוק ההכי גבוהה.

 

הנה קשר ייחודי שכולל את שר המשקים, שנמצא רק כאן בתנ"ך כשיש לנו רצף שורשים של: שקה...מלך...מלך

 

(בראשית מ:א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם

(אסתר א:ז) וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ

 

מעניין שיש לנו מדרשים מקבילים הכוללים את שר המשקים בנוגע לשכחה וזכירה. ראינו למעלה בבראשית רבה בנוגע לנסיון שר המשקים לזכור את יוסף, שמלאך ה' בא לגרום לו לשכוח: " כָּל הַיּוֹם הָיָה מַתְנֶה תְּנָאִים וּמַלְאָךְ בָּא וְהוֹפְכָן, וְקוֹשֵׁר קְשָׁרִים וּמַלְאָךְ בָּא וּמַתִּירָן"

 

במגילה יש לנו צד שני מעניין לזה שבו אחשורוש מבקש מאת סופרו, שמשי (בנו של המן), שיקרא לו את ספר הזכרונות. הגמרא במגילה טו:, טז., אומרת שכששמי ראה שמרדכי מוזכר לטובה, הוא ניסה בכל כוחו להשכיח את האירוע, ומלאך בא להבטיח שהוא ייזכר: "וַיִּמָּצֵא כָתוּב": כְּתָב מִבְּעֵי לֵיהּ? מְלַמֵּד שֶׁשִּׁמְשַׁי מוֹחֵק וְגַבְרִיאֵל כּוֹתֵב, כך שבמובן מסוים, האירוע האחרון משלים מעגל שנפתח על ידי האירוע הקודם.

 

ציינתי קודם כשדיברתי על מקבילות בין מגילה ופרשת פרה, שמגילת אסתר שופעת במילים פ,ר. סיפורו של יוסף מפרשת וישב עד תחילת ספר שמות מספק לנו רשימה של מילים כאלה שלא רק תואמה לה אלא אפילו עולה עליה ב: ספר, טרף, פוטיפר, פרעה, שרף, פרץ, פרח, פר, פרע, אפרים, הפרני, אפרת, ערף, שפר, פרת, עפרון, רפאים, פרשים, פרך, שפרה, פתר, רדף

 

כפי שצוין קודם, זוהי רק תחילת ההקבלות בין מגילה אסתר וסיפור יוסף. מכיוון שהרבה נכתב על כך במקומות אחרים (למשל, ראה הקדמה לדעת מקרא על אסתר עמ' 12-14), אני אשאיר את זה לקורא להמשיך, ואקצר כאן.

 

ויבא עמלק

ראה שוב למעלה איפה חז”ל אומרים שיוסף הוא המפתח בלחימה נגד עמלק. יהושע מגיע מיוסף והוטל עליו להילחם בעמלק. בקשר הבא, אנו מגלים את המקומות היחידים בתנ"ך שנמצאות בהם התבנית "*ח*ר* על* ראש*". גם מעניין הנוכחות המקבילה של שורשים: חלם\לחם שהם אנגרמות. מעניינת גם האפשרות ששלושת הסלים על ראשו של שר האופים מקבילים לשלושת הגברים - משה, אהרון וחור - שעלו לראש הגבעה. מעניין שבמדרשים אנו רואים הקבלות בין שר האופים להמן, צאצא של עמלק.

 

(בראשית מ:טז) וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי

(שמות יז:י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה

 

עניין נוסף, המופעים היחידים של הרצף ירים...ידו בתנ"ך.

(בראשית מא:מד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם

(שמות יז:יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק

 

משהו בפסוק האחרון גורם לי לחשוב על היחסים בין אחשורוש, מרדכי והמן האגגי.

 

פרה

כבר הבחינו בקשר אפשרי בין יוסף לפרה אדומה כאשר דנו בקשריו של יוסף עם מגילת אסתר לעיל. הזכרנו גם את השפה המשומשת ביצירות של פרשת פרה, "לפענח עמק פלאותיך", שניתן להבין אותה כרמז ליוסף שנקרא צפנת פענח.

 

קשר נוסף עשוי להתרמז על ידי רעיונות המימיות שנמצאו בברכה של יוסף מאת יעקב (פרת עלי עין), הפרות שפורשו בחלום של פרעה (הנילוס) ופרה אדומה (מים חיים/ מי מעיין):

 

(בראשית מט:כב) בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן.....

(בראשית מא:ב) וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר

(במדבר יט:ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה.....חַטָּאת הִוא..... וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי

 

ספר צרור המור קושר את בכרת יעקב וחלום פרעה בהדק יחד:

צרור המור על בראשית מט:כב

ובמדרש אמרו בן פורת יוסף שנתגדל ע"י הפרות שעלו מן העין כמה דאת אמר והנה מן היאור עולות ז' פרות

רבינו בחיי אינו מנוקד, אך נראה שהוא אולי מרחיב את הרעיון באומרו "בין הפרות" - זה שמבין את הפרות בעזרת ה', מתוך להבין\מבין.

רבינו בחיי על בראשית מא:יח

שנאמר אחרי הודיע אלקים וגו'. הוא שאביו מברכו "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין", בין הפרות

 

כאשר תגובתו של פרעה ליוסף בנוגע לאירוע זה מתועדת בתורה, האם יכול להיות שיש רמז לזאת חקת התורה ופרה האדומה להצביע שיוסף הגיע לרמת השיא של דעת אלוקים?

(בראשית מא: לט) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כׇּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ

 

קשר נוסף בין סיפורו של יוסף לפרשת פרה ניתן למצוא בפסוקים הבאים המכילים את המקרים היחידים בתנ"ך של התבנית "ביום השלישי *יום"

 

(בראשית מ:כ) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכׇל עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו

(במדבר יט:יב) הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר

(במדבר יט:יט) וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב

(במדבר לא:יט) וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם

 

אף על פי שהפסוק האחרון אינו מפרשת פרה, הוא נובע מאותה ההלכה של שימוש באפר פרה האדומה כדי לטהר ביום השלישי והשביעי לאחר שנהיה לטמא מת. הפסוק הראשון העוסק בתוצאת חלומותיהם של השרים, מציג יום שלישי כזמן רצוף אימה ושיפוט על חטאי העבר. חוטא אחד בורח ללא פגע והשני נהרג. טומאת מת היא הצורה המחמירה ביותר של טומאה והתהליך שבו לצאת מאותה טומאה הוא הנסתר מכולם. כשקוראים את ההפטרה של פרשת פרה, ניתן לראות את הטומאה ומצב היציאה מן הטומאה כתהליך של חטא ותשובה, שמחליף את לב אבן בלב בשר.

 

החדש

הוזכר לעיל כי "החדש הזה לכם" מציין מלכות. בתקופת חייו של יוסף דרך מותו, המונח חדש מוזכר פעמיים - הפעמיים הקודמות לחדש הזה לכם. במעשה יהודה ותמר כתוב "ויהי כמשלש חדשים", רמז אפשרי למלכות, שכן זה הביא להולדתו של פרץ שממנו תצמח מלכות בית דוד. מעניין לציין שאם אנו מחפשים בתנ"ך לכל הפסוקים המכילים את המילה חדש שלוש פעמים, כמעט כל שש מהם מכילים נושאים של מלכות.

 

(שמות יב:ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה

(במדבר כח:יד) .....זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחׇדְשׁוֹ לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה

(מלכים א ה:כח) וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ.....

(אסתר ב:יב) וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה .....שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.....שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים.....

 (דברי הימים א כז:א) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.....לְכֹל דְּבַר הַמַּחְלְקוֹת הַבָּאָה וְהַיֹּצֵאת חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ לְכֹל חׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה.....

(דברי הימים ב כט:יז) וַיָּחֵלּוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לְקַדֵּשׁ וּבְיוֹם שְׁמוֹנָה לַחֹדֶשׁ בָּאוּ לְאוּלָם ה' .....וּבְיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן כִּלּוּ

 

"החדש הזה לכם" כאמור; מלכים א ה:כח, לגבי גיוס שקרא שלמה בתחילת מלכותו; אסתר ב:יב ,לגבי עליית אסתר למלכות; דברי הימים א כז:א - בנוגע לחלוקת העם ע"י דוד לשירות המשכן\מקדש במהלך מלכותו; דברי הימים ב כט:יז - העלייה לשלטון במהלך מלכות חזקיהו כשהם מטהרים את בית המקדש.

 

מעניין שהפסוק היחיד בתנ"ך עם יותר משלוש אזכורים של חדש הוא כאן:

(אסתר ג:ז) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן.....הִפִּיל פּוּר.....לִפְנֵי הָמָן.....וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר

מוקדם יותר התייחסנו לתפיסה המדרשית שלפיה המן היה מלך מרושע, כך שזה יכול לרמוז לכוחו של המן בשיאו. החלק האחרון של הפסוק יכול אפילו לרמוז על הופעתו הקרובה של מלכות מרדכי באדר.

 

אם נחזור ליוסף, הפעם הבאה והאחרונה שהמילה חדש תופיע לפני "החדש הזה לכם" תהיה:

וַיָּמׇת יוֹסֵף וְכׇל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.....וַיָּקׇם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף

ניתן לראות בכך סמל לירידת מלכות, התחדשות וכח מה' ומכלל ישראל והעברתם לפרעה. "החדש הזה לכם" מסמן את חזרתן של מלכות וכל וכל אביזריה לה' ולכלל ישראל, וכעבור זמן קצר, משה מאחזר עצמות יוסף ממצרים. גם מעניין שמדובר באחת מההופעות נדירות בחומש שבהן המילים מלך חדש או האנגרמות שלהן מופיעות בסמיכות רבה זו לזו.

 

אחד ממקרים רבים איפה שפסוק בפרשת החודש נושא דמיון ייחודי לפסוק מסיפורו של יוסף, הוא שכל אחד מהם מכיל את השורשים של "היה יום זה" בתחילתו של פסוק כשהיום שיוסף נמצא לבדו עם אשת פוטיפר נושא דמיון ליום הראשון של חג פסח המוזכר בפרשת החודש:

 

(בראשית לט:יא) וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת

(שמות יב:יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחׇגֻּהוּ

 

מעניין שהגמרא בסוטה לו: מעירה על הפסוק הראשון, שהיום המדובר לבית פוטיפר היה חג לעבודה זרה:

ואין איש מאנשי הבית וגו' אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בו איש תנא דבי ר' ישמעאל אותו היום יום חגם היה והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם והיא אמרה להן חולה היא אמרה אין לי יום שניזקק לי יוסף כיום הזה

 

לבסוף, היוצרות לפרשת החודש רומזים ליוסף שוב באופן דומה לזה שעשה בפרשת פרה עם הביטוי: ירח אשר לא פענח לראשונים.

 

 

 

תוכן הענינים
הקשר לתפילין

כפי שנרמז לעיל, הפעמים היחידות שהמונח ארבע פרשיות מוזכר בש"ס, מסכתות קטנות ומדרשים הם במקומות הבאים לגבי מצוות תפילין וללא מצווה אחרת:

 

משנה מנחות ג:זאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּתְּפִלִּין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ

מס' תפילין א:ט – תפלה של ראש נכתבת ארבע פרשיות

מכילתא יג:ט – והיה לך לאות וגו' כרך אחד של ארבע פרשיות

מדרש שכל טוב שמות יג:ט – ולזכרון בין עיניך......ומהו ולזכרון, ספר זכרון ארבע פרשיות (בכיס) [בכרך] אחד

 

האם זה מקרה בלבד שאנחנו מתייחסים לקריאות של אדר כארבע פרשיות או האם יש קשר בסיסי משמעותי?

 

אנו מוצאים קשר חזק בין תפילין לפורים\מגילת אסתר מאחר שהמן אסר על הנחת תפילין ואח"כ המצווה חזרה עם עליית מרדכי ונפילת המן:

 

גמ' מגילה טז: (אסתר ח, טז) ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, אמר רב יהודה אורה זו תורה .....שמחה זה יום טוב.....ששון זו מילה.....ויקר אלו תפלין, וכן הוא אומר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפלין שבראש

 

רש"י שעל כל אלה גזר המן (תורה, יום טוב, מילה, תפילין)

 

מהרש"א מגילה טז.

ולכך גזר המן על אלו ביותר כפרש"י לפי שהן עדותן של ישראל וכיון שנתבטלה גזירתו חזרו אלו עדות ליושנן ..... ויקר זו תפילין שהוא כבודן של ישראל ע"ש כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך שחזרו לזה כמ"ש כי נפל פחד מרדכי וגו':

 

כמו כן, התרגום ראשון על אסתר מזכיר כי כתר הזהב שלובש מרדכי מרמז על תפילין ש"ר זהב סמלי שנלבש מעל כתרו יחד עם חזרתו של מצוות תפילין לאחר הסרת גזירותיו של המן.

 

אסתר ח:טז,יז: וּמָרְדֳּכַ֞י יָצָ֣א מִלִּפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ בִּלְב֤וּשׁ מַלְכוּת֙ .....וַעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גְּדוֹלָ֔ה.....לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר׃

תרגום ראשון שם: לְעֵילָא מִנֵיהּ כְּלִילָא רַבָּא דְדַהֲבָא מוּקְדוֹנָא וּלְעֵילָא מִן כְּלִילָא טוֹטְפָן דְמַקְבְּעִין בְּדַהֲבָא דְיָדְעִין כָּל עַמְמַיָא אוּמַיָא וְלִישָׁנַיָא דִי הוּא מָרְדְכַי יְהוּדִי לִמְקַיְמָא קַרְיָא דִכְתִיב וְיֶחֱזוּן כָּל עַמָא דְאַרְעָא אֲרוּם שְׁמָא דַייָ אִתְקְרֵי עֲלָךְ.....לִיהוּדָאֵי הֲוַת רְשׁוּתָא לְמֶעְסַק בְּאוֹרַיְתָא וּלְמִיטַר שַׁבַּיָא וּמוֹעֲדַיָא וּלְמִגְזַר עוּרְלַת בְּנֵיהוֹן וּלְאַחֲתָא תְּפִילִין עַל יְדֵיהוֹן וְעַל רֵישֵׁיהוֹן:

 

עקב אירוע זה, יש לנו המנהג להקפיד על הלבשת תפילין במשך מקרא המגילה של יום פורים, גם אם כבר חלצו את התפילין וגם אם קורא את המגילה שלא בשעת תפילה:

ספר מטה משה ס' תתרכ - .....ודרשינן ויקר זו תפילין, לכן נ"ל שלא לחלוץ תפילין עד אחר קריאת מגלה (וכן הובא במ"א ומ"ב או"ח ס' תרצ"ג)

 

עכשיו בואו נבדוק האם כל אחד מארבע הפרשיות של תפילין מכיל חלקים מהנושאים המשותפים לקריאות אדר, שכן כבר ראינו שלקריאות האלו יש הרבה קשרים למגילת אסתר ופורים.

 

 

מלכות

כפי שנראה לעיל, מצווה זו קשורה בלבוש מלכות של מרדכי ועלייתו לעמדת משנה למלך. פרט להתיחסות הכללית הזו ממלכות לתפילין, לא הבחנתי בשום הזכרה או רמז מסויים למלכות בפ' קדש ובפ' והיה כי יבאך.

 

עם זאת, חז”ל אמרו שפרשת שמע היא התמצית של קבלת עול מלכות שמים וכי פרשת והיה אם שמע מייצג את קבלת עול מצוות, שהן בעצמן מצוות המלך.

 

 

זה, זאת; מצווה תמוהה; התקדמות הסתר פנים\סוד לגלוי פנים; זכירה או שמירה כדי לנצור את הרעיון

זה ידוע שתפילין הוא מצווה עם חוסר פרטים המוזכרים בפסוקים, איפה שאנו סומכים בתורה שבעל פה ובהלכה למשה מסיני כדי למלא את החסר. לא יהיה זה מופרך לשער כי זו נחשבת למצווה קשה להבנה, אך המחשבה מודגשת על ידי מקורות הבאים שמרמזים עליה או מזכירים אותה ישירות.

 

באנעים זמירות קוראים את השורה "קשר תפילין הראה לעניו" המספר לנו שה' הראה למשה את קשר התפילין. זה נגזר מהפסוק (שמות לג:כג) "והסרתי את כפי וראית את אחרי" על ידי אלו:

תרגום יונתן

ואעבר ית כיתי מלאכיא דקיימין ומשמשין קדמי ותחמי ית קטור שבידא דתפילי איקר שכינתי ואפי איקר שכינתי לעת אפשר לך למיחמי

 

ברכות ז.

אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסיד מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין

 

מאלה בלבד, אינו ברור שהדבר הוצג למשה על מנת להסביר קושי במצווה. מדבריהם של הרב האי גאון ורבינו חננאל, נראה יותר ברור כי קשר התפילין הוצג למשה על מנת לחנך אותו במצווה הזאת באותו אופן שה' הראה למשה תבנית המשכן:

רשב"א ברכות ו.

פירש רב האי גאון ז"ל, זה לשונו: הכי פירשו רבנן, שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין והנחת תפילין ולימדו במראית העין, כדרך שלמדו מעשה המשכן, שנאמר (שמות כה, ט) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, (ככל) אשר אתה מראה בהר (שמות כה, מ).

 

אוצר הגאונים: פירוש רבינו חננאל על מס' ברכות ו.

ומצאנו שהב״ה ית״ש הראה למשה רבינו [תפילין] בתוך הכבוד שאמר הכתוב "וראית את אחורי", כגון מלאך ובראשו תפילין, ראה משה רבינו והבין קשר של תפילין ושי״ן של תפילין, כענין שהראהו כלי המשכן שנא׳ "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן"..... ללמדו למשה קשר של תפילין [ושי״ן של תפילין]

 

אך רק מהבאים (שנראה לצטט מדרש שאינו מופיע במקומות אחרים) אנו רואים כי ה' הצביע על מצווה קשה באצבע באופן דומה שנעשה בפרשת שקלים ובפרשת החודש:

יוצרות לארבע פרשיות עם פירוש רש"י ובית מדרשו – פירוש ליוצרות של פרשת שקלים

ד"ה והראהו כמין מטבע במחזה – בג' דברים נתקשה משה שלא היה יכול להבינם עד שהראה הקב"ה באצבע, ואלו הן: המנורה והשקל וקשר של תפילין.

 

הדבר היחיד שחסר הוא שהמצווה לא נצטוה בתורה עם המילה זה או זאת כמו במחצית השקל וראש חודש (לדיון כיצד נושאים אלה משתלבים ברשימות של מצוות שהיו קשות למשה ראה מנחות כט. תוד"ה "שלשה דברים היו קשין לו למשה").

 

יש לנו רמזים ללשונות האלו בפרשיות התפילין של "קדש לי כל בכור" וב"והיה כי יבאך", אך לא ברור שהם מתכוונים באופן מסויים למצוות התפילין המוזכרת בהמשך כל פרשה:

 

(יג:ג) ..... זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה ..... כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה ..... וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה ..... וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ.....וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה

 

 (יג:יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.....וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ.....

 

בפרשיות התפילין של "שמע" וב"והיה אם שמע", ההכי קרוב שאנו מגיעים הוא השימוש במילה אלה על ידי כל אחד (הרבים של זה) המתכוונים למילים שייכתבו בתפילין:

 

(דברים ו:ח) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם.....וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ.....

 

(דברים יא:יח) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם.....וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם.....

 

אם היה מחפש בכל ארבעת הפרשיות הללו לאופי של סוד, ניתן להעלות על הדעת שתפילין הוא מצווה נסתרת עם משמעות עמוקה שצריך לחטט בגלל 1) העדר פרטים המתוארים בפסוקים; 2) הקשיים שהוזכרו לעיל שיצרו צורך להציג למשה את המצווה; 3) הקשרים בתפילין המרמזים לנושא סגור היטב; 4) ההיבט הגשמי של המצווה שמוגדר כהודעות כתובות המוסתרות בבתים. זה דומה להפליא לפתשגן הכתב של פורים ומעניין למדי שרש"י תיאר את פרשיות התפילין כאגרות, מונח שאנחנו רגילים להתייחס למגילה:

רש"י שבת סב. ד"ה חולץ תפילין – ואע"ג דמכוסה עור שהארבע אגרות שהפרשיות כתובות בהן תחובות בדפוסין של עור

 

בכל פרשה ניתן לומר כי יש לחשוף את סוד זה באמצעות העברה כמורשת לילדיך המתבטאת ב"והגדת לבנך" וב"כי ישאלך בנך" וב"ושננתם לבניך" וב"ולמדתם אתם את בניכם", וכדי לבטא ולהרחיב את הרעיונות לילדים בעזרת אמירה או דיבור.

 

לבסוף, לכל אחד מהפרשיות יש היבט של זכירה או שמירה להנצחת מצוות התפילין כמורשת לאורך הזמן עם אזכורים של לשונות זכור, ולזכרון, ובשל ושמרת בפ' קדש, עוד השמרו בפ' והיה אם שמע, והמילה לטוטפת (שעשוי להצביע על זכרון) שהוזכר בשלושת האחרונים מארבעת הפרשיות הללו.

 

 

חיזוק ידים \ רפיון ידים

בכל אחד מארבעת פרשיות התפילין, ישנו הדגשה על נושא החוזק יד. ב"והיה כי יבאך" ו"קדש", זה התמקדות בכח שבו ה' השתמש להוציא אותנו ממצרים. ב"שמע" וב"והיה אם שמע", זה מרמז על עוצמת הכריכה של מילות קבלת עול מלכות שמים/עול מצוות לזרועו של האדם. הנחת תפילין כאות לחוזק ותמיכה על היד החלשה שלנו נדרשת שכן זו היד הנתונה לרפיון ידים גשמי. זה ממש מרומז במילה "ידכה" שהוזכר ב"והיה כי יבאך" (כ"יד כהה"). באותו פרשה וב"קדש", יש לנו את ההיבט הנוסף של בכור/הראשון שמרמז לקדימות. מבחינת "קדש", היבט זה קיים גם בחודש יציאת מצרים שהוא חודש האביב וההיבט החפזון של מצה לעומת חמץ. ל"שמע" יש את הגורם הנוסף של אהבת ה' בכל לב שמוביל לחיזוק ידים (נמצא באופן דומה בהפטרה של פרשת פרה), ב"והיה אם שמע" יש אזהרה הפוכה נגד לתת ללב שלך להטעות אותך לחולשה/רפיון במצוות.

 

לסיכום:

קדשכי בחזק יד, לאות על ידך, כי ביד חזקה

והיה כי יבאך בחזק יד, לאות על ידכה, כי בחזק יד

שמעואהבת...בכל לבבך, וקשרתם לאות על ידך

והיה אם שמע פן יפתה לבבכם, וקשרתם אתם לאות על ידכם

 

בנוסף, המעמד הרעוע ההיסטורי של מצוות תפילין והקשר עם רפיון ידים אם לא נצמד אליו חזק, מוזכר בגמרא הבאה:

שבת קל.

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁמָּסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עֲלֵיהֶם לְמִיתָה בִּשְׁעַת גְּזֵרַת הַמַּלְכוּת, כְּגוֹן עֲבוֹדָה זָרָה וּמִילָה — עֲדַיִין הִיא מוּחְזֶקֶת בְּיָדָם, וְכׇל מִצְוָה שֶׁלֹּא מָסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עָלֶיהָ לְמִיתָה בִּשְׁעַת גְּזֵרַת הַמַּלְכוּת, כְּגוֹן תְּפִילִּין — עֲדַיִין הִיא מְרוּפָּה בְּיָדָם.

זה מכוון במיוחד לזמנים שבהם יש איסור ממשלתי על תפילין כמו בתקופת המן. זה מראה שתפילין הוא מצווה שזקוקה לתחושה נוספת של חיזוק.

 

 

היפוך

הרעיונות הבאים של היפוך נמצאים בארבעת פרשיות התפילין השונות

 

קדש - מצות מצה \ איסור חמץ

והיה כי יבאך - פדיון פטר חמור בשה / העדר פדיון מקבל עריפה; כאשר למצרים יש קשיות לב בנוגע ל"בני בכורי ישראל" זה גורם ה' להביא חיזוק יד עם מכת בכורות עליהם

שמע - בשכבך \ בקומך

והיה אם שמע - עבודת ה' בכל לב וכתוצאה מכך, מטר שמגיע לארץ ומספק אוכל / פיתוי לב ועבירות וכתוצאה מכך, המטר נשאר בשמים ויהיה חוסר אוכל, בשכבך \ בקומך

 

 

קווי דמיון לארבע פרשיות בודדות

שמתי לב לדמיונים ייחודיים רבים שמחברים כל אחת ואחת מארבעת הפרשיות של אדר לכל אחת מארבעת הפרשיות של תפילין. אם ציינתי את כל מה שמצאתי, המאמר הזה שכבר ארוך, יגדל יותר מדי, אז אני מפרט כאן מספר שילובים חזקים יותר שמנסים להציע שילוב של הפרשיות המדוברות.

 

המקומות היחידים בתנ"ך שהפסוקים מכילים את השורש למזוזה ואחריו בסמיכות (מרחק של שלשה מילים או פחות) השורש לבית נמצאים במקומות הבאים בהחדש (ובהפטרה שלו), בשמע ובוהיה אם שמע

(דברים ו:ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ

(דברים יא:כ) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ

(שמות יב:ז) וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם

(יחזקאל מה:יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית

 

ההתאמה הבאה מציגה שניים מתוך שלושת המקומות בתנ"ך שבהם התבנית: "זכור את" אשר "*צא* ממצרים" מופיע רק בזכור, בקדש לי כל בכור (ובפסוק "זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים")

(שמות יג:ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ

(דברים כה:יז) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם

 

בזה אנו מוצאים כי התבנית ה' "ונתנה ל*ך" מתרחשת באופן ייחודי בהפטרה לפ' זכור וב"והיה כי יבאך". מעניין לציין כאן שבמקרה אחד ה' מפקיע את שלטון ארץ ישראל מהכנענים ונותן אותו לנו ,ובמקרה השני, ה' מפקיע את שלטון ארץ ישראל משאול ונותן אותו לדוד.

(שמות יג:יא) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ

(שמואל א טו:כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ

 

בפ' שקלים וב"והיה כי יבאך" אנו מוצאים את ההופעות היחידות בתנ"ך שבהן ההתבנית *העבר* מופיע בסמוך למילה כל. תכונת נוספת שכל אחת מהן מכילה את אזכור ה' במילה האחרונה של כל פסוק.

(שמות יג:יב) וְהַעֲבַרְתָּ כׇל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכׇל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה'

(שמות ל:יג) זֶה יִתְּנוּ כׇּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'

(שמות ל:יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'

 

בדוגמה הבאה זו אנו נוקטים בגישה שונה על ידי חיפוש תבניתי גימטריה משותפות באופן ייחודי. אנו מגלים כי 501 ואחריו מאוחר יותר בפסוק על ידי 100 אשר מיד לאחר מכן על ידי 54 מתרחש רק שלוש פעמים בתנ"ך. שניים מהם נמצאים בהפטרה של שקלים ובשמע.

(דברים ו:ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ

(מלכים ב יב:טז) וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים

 

נקודה מעניינת אחת כאן היא שבלבבך ובידם יש לשניהם הגימטריה של 54 ברצפים אלה והזכרנו קודם כי הלב והיד מחוברים חזק במונחים של קשיות לב להיות גורם בסיסי לרפיון ידים, ולב פתוח מאפשר לחיזוק ידים בשירות ה'.

 

גם חשוב שבמצוות תפילין זה חשוב שהשל יד יפנה ללב כפי שאנו רואים במדרש הבא:

מכילתא יג:ט:ב

ר' יצחק אומר, על גובה של יד. או אינו אלא על ידך כמשמעו – תלמוד לומר ושמתם את דברי אלה על לבבכם, (דברים יא) לא אמרתי אלא דבר שהוא מכוון כנגד הלב, ואיזהו מכוון כנגד הלב זה גובה של יד.

 

נקודה מעניינת נוספת היא שפסוק התואם השלישי שלא מתאים לתבנית שלנו, אך מצד שני, מאוד קשור לדיונים שלנו. במהלך של פירוש דניאל לחזונו של בלשאצר על בעלי חיים שונים כמלכויות שונות:

(דניאל:ח:כ) הָאַ֥יִל אֲשֶׁר רָאִ֖יתָ בַּ֣עַל הַקְּרָנָ֑יִם מַלְכֵ֖י מָדַ֥י וּפָרָֽס

המלכויות של מדי ופרס כמובן הן חלק בלתי נפרד לקשר של מגילת אסתר/פורים. צוין כי במגילה, פרס מוזכר לפני מדי חוץ מפעם אחת ממש בסוף. אם נתחיל מה-ר בפרס ונקרא לאחור כדי לכלול את מדי, נגיע למונח רפו ידם – שפשוטו, הם החלישו את היד שלהם. ראיתי שמונח זה נשתמש בתנחומא הבא (תחילת סימן כ) המופיע בסוף פרשת בלק ומתאר כיצד ההלכה נעלמה ממשה והזקנים על מנת לאפשר לפנחס להגיע לגדולה על ידי התרוממותו לאירוע:

 

אָמַר לוֹ: בֶּן עַמְרָם, זוֹ מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה.....נִתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ הֲלָכָה. גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: וְהֵמָּה בּוֹכִים .....שֶׁנִּתְרַפּוּ יְדֵיהֶם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.....וְרָפוּ יְדֵי מֹשֶׁה וִידֵי צַדִּיקִים שֶׁעִמּוֹ, וְהֵמָּה בּוֹכִים. וְלָמָּה רָפוּ יָדָם.....אֶלָּא בִּשְׁבִיל פִּנְחָס, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא וְיִטֹּל אֶת הָרָאוּי לוֹ. וּלְפִי שֶׁנִּתְעַצֵּל.....

 

עם התאמה סופית אחת, אנו מסתכלים על שני הפרשיות שעדיין לא כללנו – פ' פרה ופ' והיה אם שמע. כאשר אנו מחפשים את התבניות *אדמה על* אשר ה' *מימ* המתרחשות בכל רצף כיצד ש:על* מתרחש לפחות פעמיים, אנו מקבלים את המופעים הייחודיים הבאים בתנ"ך:

(במדבר יט:ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל

(דברים יא:כא) לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ

 

לבסוף הוא ציטוט מהסב-סבא שלי זצ"ל, בספר תרי"ג מצות שהזכרתי בהקדמה. הוא מציין כי תפילין הוא למעשה סימן של נאמנותו ושעבודו למלך המלכים

ספר תרי"ג מצותמטעמיםמצוות י"ב וי"ג (תפילין של ראש ושל יד) סימן של שעבוד למלך מלכי המלכים

כל עם ועם אשר יש לו מלך המולך עליו, יש לו למלך אותות הכבוד,.....ואיש..... אשר הצטיין באהבתו למלכו, לארצו ולעמו,.....אז המלך נותן לו אות כבוד, להיות עליו לאות בכל עת ושעה.....ונאהב ומקורב למלכו להיות שמו של המלך נקרא עליו.....כי אות הכבוד מראה על שלימותו, ושלימות עבודתו ומסירתו הנאמנה לחובותיו אל המלך.....כן הוא במלך מלכו של עולם, אשר כל העולם ומלואו לו הוא,..... אך העיקר לדברים שכתוב עליהם, וחקוק עליהם שמו של מלך מלכי המלכים......

 

עם זאת בחשבון, ניתן להבין כיצד המן הרשע שנא מצווה כזו ואסר עליה, מכיוון שזה היה סימן שאדם לא היה משעובד לו.

 

 

 

תוכן הענינים
איך בייס-הספר עזר כאן

 

כאמור, ראיתי שיש במגילת אסתר מילים רבות המכילות את האותיות פ,ר מעבר למילה הברורה פורים. זה עזר לי כשחקרתי את הקשר בין פרשת פרה למגילת אסתר.

 

רעיון אחד עוצמתי שמעולם לא הבחנתי בו הוא הבא. בתליית 10 בניו של המן, הם מופיעים בשלושה פסוקים. שלושה שמות, שלושה שמות ואז ארבעה שמות. כאשר זה מופיע בקלף מגילה וברוב הספרים שלנו, השמות מסודרים בערימה זה על זה בעשר שורות. כשמסודרים על ידי פסוקים מוערמים עם כל אחד משלושת הפסוקים על פני האחר, אנו יכולים לראות כיצד שלושת בני המן שיש להם פר ליד ראשית שמותיהם מופיעים ראשונים. זה מעניק משמעות חדשה למהפך של "הפיל פור" של המן!

 

זה מודגש יפה בעת ביצוע החיפוש הבא בבייס-הספר:

1.      בפינה הימנית העליונה, בהגדרות החיפוש, החלק את המחוון עד שמאלה כדי לבחור חיפוש מעורפל מאוד. זה יחזיר התאמות בכל פעם שכל האותיות במונח החיפוש מופיעות במילה של הפסוק בכל סדר.

2.      שוב בהגדרות החיפוש בצד ימין, ודא שנבחר חיפוש מבוסס אותיות.

3.      ברשימת הבדיקה שמאפשרת לסנן תוצאות על ידי מבחר של ספרי תנ"ך, בטל את הבחירה בתורה, נביאים וכתובים ואז תפתח את כתובים ובחמשת המגילות על מנת לבחור אסתר בלבד.

4.      הזן את פר לסרגל החיפוש (גם רפ יעבוד).

5.      לאחר לחיצה על כפתור החיפוש בצד שמאל, תראה 38 פסוקים עולים כתוצאות.

6.      ברשת התוצאות גלול מטה לשורה 24 כדי לראות את שלושת הפסוקים עם בני המן

 


 

 

תוכן הענינים
סיכום

 

יש לארבעת הפרשיות סיבות מיוחדות עבור התרחשות בעונה זו של השנה ובכל זאת, קיימת שכבת משמעות נוספת הקושרת אותם יחדיו. השכבות הכפולות מתייחסות למיקום הפרשיות של אדר ולתפקיד הכפול של חודש אדר. מצד אחד הוא משמש כתומך ספרים יחד עם חודש ניסן כדי להקים מסגרת של תחילת שנה וסוף שנה, ומצד שני הוא משמש כהכנה לניסן כך שהגאולה של פורים תהיה קרובה לזו של פסח.

 

ראינו בתרגומים ובמדרשים רעיון בסיסי שנמצא במגילת אסתר, שאדר אינו מתפקד בסך הכל כתומך ספרים לשנת הלוח אלא הוא מרמז גם על תור תומך ספרים להיסטוריה. שהעולם התחיל עם מלכות עליונית של ה', והוא יתקרב מזמן לזמן לאותו מעמד לאורך ההיסטוריה ויחזור למעמד זו בסופו של דבר. מלכות ישראל המביאה בסוף הכל למלך המשיח, מוטלת תמיד במשימה של פרסום מלכות ה' לעולם איפה שהממלכת כהנים וגוי קדוש משמשת כמשנה למלך ה'.

 

יהיו פרשיות - תקופות - פרקים - עליות וירידות. יהיו זמנים של השראת השכינה וגלוי פנים והמלכות שלנו עולה, ותקופות שבהן מלכויות אחרות עולות בזמן שמלכות שלנו יורדת עם גלות והסתר פנים. העושר, כבוד, יקר, תפארת וגדולה שנועדו לשמש אותנו בשירות ה', איכשהו מועבר לאומות העולם. בסופו של דבר השראת השכינה תחזור.

 

איך יתר המלכויות עולות? בלב אבן ורפיון ידים מצידנו.

 

כלל ישראל פנתה להר סיני עם ציפייה להשראת השכינה המיידית, אבל אז נפגשנו בעמלק במדבר. לא היינו מוכנים כיצד להתמודד עם רפיון. התקפה על מלכות ה' דרך גישתנו להמליך ה' בהר סיני.

 

קיבלנו תזכורת קשה לכך שיהיו זמנים שנחליק. באותה תקופה קיבלנו סימנים וכלים שיעזרו לנו להילחם בעמלק וברפיון ידים בעתיד מכיוון שזה יהיה קרב מתמשך.

 

סימן אחד שניתן שם היה הסמל של משה שהרים את ידיו לשמיים כדי להראות שבכל מקום שיש חיזוק ידים ננצח. סימן נוסף היה המסר הצפוני, הקצוב, הנצחי של כי יד על כס קה. כל מילה סגורה, גזורה וארוזה היטב ומעותד להרחבה בעתיד.

 

הכלים להצליח היו התורה והמצוות שקיבלנו. חלקם היו קשים להבנה, סגורים ומוצפנים היכן שה' היה צריך להצביע על משה: מחצית השקל, מחיית עמלק, פרה אדומה, החדש הזה. אלה כללו לרוב רמזים משלהם וסימנים לאחסון וזכירה לעתיד. כמה מצוות כמו תפילין ניתנו במיוחד כדי לחזק את היד החלשה שלנו וכך נוכל לזכור שה' הוציא אותנו ממצרים עם חוזק יד.

 

בהמשך הזמן נתמודד עם הסתר פנים וקושי בהבנת המצוות, הסימנים ומהלך האירועים. נתמודד מול צרות, אפילו עד כדי "באו מים עד נפש" ונתקל במוות וטומאת שבעה, אבילות שבעה, קריעת בגד, לבוש שק, אפר תחת פאר, בכדי להוביל לתשובה, תפילה וצדקה כך שאפילו מול כולם, היינו מוכנים לעבוד את ה'בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאדך

 

הדרך היחידה לצאת מאותה בור עמוק תהיה להסיר את ערלת הלב כדי שיהיה לנו כח כל הזמן לחיזוק ידים בתורה ומצוות. לא כל כך מפתיע לראות את מה שכתוב בתרגום שני על אסתר ו:א שמה שבסופו הפך את הגורל לטובת בית ישראל, היה קול התפילה הדחוף של הצעירים:

 

היך קל גדין ועזין....מה דין קל גדיין די אנא שמע....לא קל גדיין אנת שמע אלהן קל ריביא דבית ישראל...

 

שורה זו מזכירה מאוד שני שימושים רעים בקול מהעבר בדמות עגל הזהב וכישלונו של שאול להשמיד את עמלק לחלוטין:

 

(שמות לב:יח) וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ

(שמואל א טו:יד) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאׇזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ

 

אבל באסתר, קול הילדים שימש כתיקון לקול העבר. אולי זה אפילו מה שמשה, יהושע ושמואל רמזו וחיפשו על ידי הצבת יעד לעתיד כאילו לומר "אנחנו צריכים קול תשובה ותענית ולא סוג קול כזה". האם קול ענות יכול לרמוז לזה? אולי בכל מקרה, הם אפילו חשו שכישלונו של ההווה יגרום לצורך בקול טיהור של העתיד ויביא מצד אחד בקימו וקבלו ומצד שני בהכנה למחיית עמלק. מעניין שהצבענו על מחצית השקל ופרה אדומה כתיקונים עבור עגל הזהב וכי לפסוקים לעיל יש קשר ישיר או רמז למחיית עמלק.

 

כשגורם היפוך מלב אבן ללב בשר גורם להיפוך מרפיון ידים לחיזוק ידים שנותן לנו את הכח להיות מעמיק בתורה ומצוות כדי שנוכל לקלף שכבת סוד בכל פעם כדי לגרום בסוף להיפוך מהסתר פנים וגלות לגלוי פנים וגאולה. אולי הסרת נעילת לב האבן הוא אפילו הגלוי סוד המובחר.

 

דרך מעשה אבות סימן לבנים שהוצעו לנו באמצעות סיפורו של יוסף, אנו רואים כי תבניתים שהוזכרו לעיל מתייחסים לעברנו, להווה ולעתידנו.

 

ארבעת הפרשיות של תפילין משמשות אות וזכרון לאורך הדורות שיכולה להאיר על אות וזכרון הטבוע במצוות המחוברות של ארבעת הפרשיות של אדר. אולי הם אוחזים במפתחות שיעזרו לנו לצאת ממצבי הסתר פנים ולתת לנו כח על ידי חיבור היד ללב.

 

היוצרות של פרשת פרה מזכירים: זאת חקת הפרשה בכל שנה מתפרשה.

 

ביוצרות לארבע פרשיות עם פירוש רש"י ובית מדרשו, זה מסביר את השורה הזו כ: מתפרשת היא לנו משנה לשנה שקורין אותה בבית הכנסת, זה פירושה כמו היכולת. אנחנו קוראים את זה ומנסים להסביר את זה יותר ויותר משנה לשנה למיטב היכולות שלנו על ידי קילוף שכבה אחר שכבת מסתורין. פרה אדומה הוא החוק הטפוסי, אבל אולי אפשר לומר את ההיבט הזה של פירוש גם על שלושת הפרשיות האחרות.

 

מחזור חדש של שלש רגלים מתחיל עם ניסן ופסח בצד "הקדמי" של השנה. כשעוזבים את תשרי ומשלימים את שלש רגלים, מתחילה ירידה לחלק האפל ביותר של השנה. אולי יש יכולת להתרגשות הראשונית של ניסן ללכת לאיבוד, וכתוצאה מכך לנשור לכיוון רפיון ידים.

 

כאשר החודש האחרון של אדר מגיע, התפקיד שלנו הוא לברוח מתחושת קשיות לב ורפיון ידים ולהשתמש בכוחות שלנו לעסוק במצוות אדר בכל שנה. התפקיד של ארבעת הפרשיות יכול להיות להמריץ את עצמנו בקריאות שבהם אנו מנסים להשיג הבנה במסרים הסמויים של המצוות הקשות ביותר של התורה. בתקווה זה יעזור להחזיר מצב של גלוי פנים והשראת השכינה כך שמלכות ישראל תצליח בתפקידה לקדם את מלכות ה'.

 

ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר

 

 

 

תוכן הענינים
תוספות

על מנת להקל על הקורא, לא כללתי רשימות מקיפות של כל הדברים שמצאתי בנושא זה, במיוחד כשמדובר בדמיון בין שני דברים. אתה מוזמן לשלוח לי דוא"ל לכתובת info@taryaganalytics.com אם ברצונך לקבל רשימות מלאות יותר.

 

 

 

תוכן הענינים
אחרית דבר

הרב יעקב אסקאלסקי נולד במיר בתחילת שנת תרל"ו. הוא למד שנים רבות במרכזי תורה: תחילה בישיבת מיר, ולאחר הבר מצוה שלו בסלונים, ואחרי הנישואין בכולל קובנה ובמקומות אחרים. הוא היה רב במשך כמה שנים בשתי שטעטלאך אירופיות ולאחר מכן בארה"ב כמעט 25 שנה, ולבסוף כיהן בבית הכנסת אנשי ביאליסטאק ב"לואר איסט סייד" בניו יורק מתחילת שנת תרע"ט עד פטירתו בשנת תרצ"א. הוא היה פעיל בהיבטים רבים של חיי קהילה רבניים ויהודים. הוא היה חבר בולט בארגונים רבניים מרובים שהגיע לשיאו עם ייסודו והנהגתו של דגל הרבנים שהחל בשנת תרפ"ו. הוא היה מוסר נפש בעולם הגיוס כספים למען מוסדות תורה ומאמצי סיוע לסובלי מלחמה, הבולט ביותר בתפקידו בהשתתפות הקמת מוסד עזרת תורה ובהיותו מזכירם הראשון.

 

בעמוד הראשון להקדמת ספרו תרי"ג מצות שיצא לאור בתרפ"ו (ראה https://www.hebrewbooks.org/54748), הרב אסקאלסקי מסביר כיצד התוכן מבוסס על תת קבוצה של כתביו האישיים מרגע שהגיע לארצות הברית 20 שנים לפני כן. ספר תרי"ג מצות היה בסך הכל הכרך הראשון של יצירה שכנראה הייתה מתרחבת ליותר מ-40 כרכים לו הייתה מגיעה להשלמתה. הוא מזכיר כי כתבי היד שלו נשמרים במחברות וכי הם רק צריכים להיות מאורגנים לפרסום כדי להשלים את הכרכים הבאים של תרי"ג מצות:

 

.....אשר זכני לגשת להוציא לאור עולם להעלות על הספר את מחשבותי והגיוני אשר הגה רוחי בעשרים השנים האחרונות, מעת אשר עמדו רגלי על אדמת הארץ החדשה הזאת. וכמה רעיונות חדשים הוליד רוחי באלפי דרשות אשר השמעתי לרבבות אלפי אנשים מבני ישראל, ואשר חרוטים ורשומים באוצרותי וחסרים הם אך לסדרם  להביאם לדפוס. והנני נגש עתה להדפיס את קצה מנהם.....והנה בשנים האחרונות דרשתי לפני העם בתרי״ג מצות של תורתנו הקדושה. בכל יום מצוה אחרת ורשמתי הדברים והרעיונות על פנקסי להיות שמורים אתי, ועתה החילותי לסדרם ולהביאם לדפוס, ולתת חלקים חלקים לפני הקוראים.....

 

ראה עמוד 138 כשהוא כותב את הדברים הבאים לגבי תקוותו להשלים בסוף את כל הכרכים הנותרים של הספר:

תם ונשלם החלק הראשון בעזרת השם יתברך

ויזכני להשלים גם החלק השני ושאר החלקים

אשר אני מסדר אותם לדפוס.

 

למרבה הצער, מעט מאוד מכתביו האישיים של רב אסקאלסקי אותרו. החומר המקורי היחיד שזיהינו בקשר לתרי"ג מצות הוא כמה עמודים בטיוטה העוסקת במצוות של ציצית ומזוזה שתוכננו לכרך שני של הספר.

 

אם למישהו יש רעיונות לגבי עיקוב אחרי יותר מחומר זה, אנא שלח לי דוא"ל לכתובת eskolskyinfo@yahoo.com. אני יכול לספק דוגמאות מקוריות לכתב יד כדי לסייע בחיפוש.

 

No comments:

Post a Comment

Note: Only a member of this blog may post a comment.